על ההשפעה השלילית של מרקם חברתי לקוי בטורניר גדול אפשר ללמוד מנבחרת צרפת של יורו 2020. בשנייה שהפנדל של קיליאן אמבאפה נעצר על ידי שוער שווייץ יאן זומר והסיפור של אלופת העולם נגמר, החל להיכתב לו סיפור חדש ולא נעים לקריאה.
דם רע בין השחקנים לבין עצמם, תככים והקנטות בין ההורים, תלונות על איכות המלון, אגו, קנאה, ואין ספור סיבות מדוע ההר הצרפתי הוליד עכבר שהודח בשמינית הגמר. אולם כמו לכל דבר, גם למרקם חברתי יש שני צדדים. ומי שרוצה ללמוד על ההשפעה החיובית של מרקם חברתי בטורניר גדול טוב יעשה אם יקרא את הסיפור של איטליה.
זה מתחיל בתמונה. בסיום הניצחון על אוסטריה בשמינית הגמר, תפסה המצלמה את המאמן רוברטו מנצ'יני מתחבק ארוכות עם ג'יאנלוקה ויאלי. מהפריים הראשון ברור היה שזאת תמונת המשחק, ושמאחוריה היסטוריה מרתקת. ובאמת - השניים, בני 56, הם חברי אמת כבר כמעט 40 שנים. ב־1984 הם הגיעו לסמפדוריה משני מקומות שונים – ויאלי מחבל לומברדיה ומנצ'יני מאנקונה – וכבר אז נוצר חיבור מיוחד, מקצועית, ולא פחות מכך אנושית.
הם כונו "תאומי הגול" והובילו את הקבוצה לאליפות הראשונה והיחידה בתולדותיה ב־1991, כשמחוץ למגרש היו מבלים ללא הפסקה במסעדות מקומיות ומועדוני לילה. "רוברטו היה האליל שלי מאז שאני בן 14", סיפר ויאלי בראיון לטלוויזיה האיטלקית. "זה בנאדם שמלווה אותי כבר ארבעה עשורים".
אבל החיבוק ההוא לא היה סתם חיבוק בין חברים. קודם כל, היה בו מן סגירת מעגל. השניים היו ב־1992 בוומבלי כשסמפדוריה פגשה את ברצלונה בגמר גביע האלופות, וכזכור אותו משחק הסתיים עם הפסד 1:0 בהארכה. לפני כחודש, כשהמאמן ועוזרו נפגשו לסעודה אחרונה לפני היציאה ליורו, הם נזכרו באותו משחק. "או שמנצחים או שלומדים, אף פעם לא מפסידים", אמר ויאלי למנצ'יני, וכנראה שהלמידה השתלמה. מול אוסטריה, שוב בוומבלי, איטליה שלהם ניצחה בהארכה. החיבוק שלהם לא היה רק של ניצחון, אלא גם של זיכרון.
לחשוב חיובי כל הזמן
באופן טבעי, אחרי ששיתפו פעולה בנבחרת הצעירה, בסמפדוריה ובנבחרת הבוגרת, כל אחד מהם הלך לדרכו שלו. ויאלי פרש ב־1998 וב־2001 גם ויתר על קריירת אימון, בעוד שמנצ'יני התפתח להיות אחד המאמנים האיטלקים המצליחים בדור האחרון. הוא זכה באליפויות באינטר ובמנצ'סטר סיטי ובגביעים עם לאציו, פיורנטינה וגלאטסראיי.
ב־2018 קיבל על עצמו את המשימה לשקם את נבחרת איטליה, כשבמקביל ויאלי היה עסוק בניסיונות לשקם את חייו. מה שהרגיש לו כמו פציעה בזמן ששיחק גולף היה איתות שסרטן הלבלב שלו חזר. הוא עבר סבב טיפולי כימותרפיה נוספים ובאותם ימים כתב: "אני מרגיש שהפכתי למישהו אחר. מרוקן, בלי שום קמצוץ של תקווה או אמונה".
במקום להישבר, ויאלי החל ללמוד פילוסופיה, לחזק את הצד המנטלי ולחשוב חיובי כל הזמן. לכן, כשקיבל ב־2019 הצעה להפוך לראש המשלחת של נבחרת איטליה הוא השיב מיד בחיוב; "אני בשלב בחיים שאני רוצה לתת השראה לאנשים", הסביר, "אני מקווה שאוכל להוסיף משהו לנבחרת".
רק בנובמבר האחרון ויאלי חזר בפעם הראשונה מזה 20 שנים למגרשים והתיישב מאחורי מנצ'יני. "אנחנו מזדקנים, אבל לעבוד יחד גורם לי להרגיש צעיר", אמר ויאלי ל"סקיי". הנוכחות שלו, כמו גם החברות הכנה שלו עם מנצ'יני, הצליחו לדבק בחיוביות את כל השחקנים וכל המדינה.
"החיבוק שלהם היה מדהים", אמר שוער העבר וולטר זנגה, "רק לראות אותם יחד ממלא לי את הלב". מנצ'יני, שמבין את הכוח הגדול של המרקם החברתי הזה, סיכם את הניצחון על אוסטריה במשפט הבא: "רצינו את זה והשגנו את זה, עכשיו בואו נתחבק כולם יחד". הערב, מול בלגיה, הם יזדקקו לזה במיוחד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו