אחרי חודש שלם שבו העולם כולו חי ונשם כדורגל, המונדיאל מגיע לסיומו, ואצל לא מעט אוהדים נשארת תחושה מפתיעה של ריקנות. פתאום אין יותר משחקים לחכות להם, אין דרמות בדקה ה־90, אין גיבור חדש שמסעיר את העולם ואין את התחושה הנדירה שכל העולם צופה באותו אירוע בדיוק באותו הזמן.
לתחושה הזאת יש אפילו שם לא רשמי בפסיכולוגיה: Post-Series Depression) PSD). למרות השם, לא מדובר בדיכאון קליני, אלא בתחושת דכדוך או ריקנות זמנית שיכולה להופיע אחרי שמסתיים סיפור שהיינו שקועים בו רגשית. התופעה נחקרה בעיקר בהקשר של סדרות טלוויזיה, אך המנגנונים הפסיכולוגיים שעומדים מאחוריה יכולים להסביר גם את התחושות שמתעוררות לאחר אירועים גדולים כמו המונדיאל.
געגועים למסי
במשך חודש שלם המוח שלנו בונה שגרה סביב הטורניר. אנחנו מתכננים את הימים לפי שעות המשחקים, מתווכחים על ההרכבים, עוקבים אחרי הנבחרות ומרגישים שאנחנו חלק מהמסע שלהן. אנחנו מחכים לראות אם מסי יצליח להניף גביע נוסף, מתאהבים בכוכבים כמו ג'וד בלינגהאם וארלינג האלנד ומתרגשים מהסינדרלות של הטורניר ומהסיפורים הבלתי צפויים שנכתבים על הדשא (היי כף ורדה). כל משחק מוסיף עוד פרק לסיפור, וכל ניצחון או הדחה משנים את העלילה.
ואז מגיע הגמר.
בשריקת הסיום לא נגמר רק משחק כדורגל - נגמר סיפור שלם שליווה אותנו במשך שבועות. השגרה שהתרגלנו אליה נעלמת בבת אחת וההתרגשות שהצטברה ממשחק למשחק מתחלפת בשקט כמעט מוחלט.
למה זה קורה?
פסיכולוגים מסבירים שהמוח שלנו נוטה לפתח קשר רגשי גם עם אנשים שמעולם לא פגשנו. אנחנו מתחברים לשחקנים, לנבחרות ולסיפורים שלהם, מתרגלים לקצב קבוע של משחקים ובונים ציפייה מתמשכת לרגע הגדול הבא. כשהסיפור הזה מסתיים בבת אחת, נעלם גם מקור משמעותי של ציפייה, מתח והתרגשות ולכן רבים חווים תחושת ריקנות זמנית.
החדשות הטובות הן שלפי רוב המקרים התחושה הזו חולפת בתוך כמה ימים, כשהשגרה חוזרת למסלולה ואירועים חדשים תופסים את מקומו של הטורניר.
החדשות הרעות? את הקסם הייחודי של המונדיאל, החודש שבו העולם כולו מדבר את אותה השפה, נצטרך לחכות עוד ארבע שנים כדי לחוות שוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו