קראתי על הרעש שנוצר כשעיתונאי נתן כיף לליונל מסי - האם זה ראוי, או שצריך לשמור על פאסון של איש תקשורת רציני? ובכן מסי, רבותיי וגבירותיי, הוא לא עוד אחד. הוא לחלוטין אחר. עם כל הכבוד, זה לא כמו ללחוץ יד לקאי האברץ מגרמניה או לקאישו סאנו מיפן.
ב-1:00 בלילה (בין שישי לשבת) מול כף ורדה, כמו לאורך כל מהלך המונדיאל, מלך ארגנטינה ימשיך לרחף לו בגובה של כמה קילומטרים מעל האצטדיונים, לא רואה אף אחד מהקולגות, כמעט אתם יודעים כמו מי.
זה בלט לדוגמה במשחק האחרון של ארגנטינה בשלב הבתים, נגד ירדן, בדאלאס. הוא הסתיים בשעה 11 בלילה. כל הקהל כבר היה בדרכו הביתה, ורק בקומת הקרקע של האצטדיון, במיקס זון, היכן שהשחקנים מחויבים לעבור בדרכם לאוטובוס, היה מפוצץ. לא כמו בכל משחק, אלא הרבה מעבר. סולד אאוט.
שחקן שרוצה עוצר ומתראיין, ומי שלא מעוניין ממשיך בדרכו, אפילו לא מחויב לחייך. כל מאות העיתונאים שמילאו את החדר ידעו שמסי ככל הנראה לא יעצור, לא יחייך ואפילו לא יהרהר אם אי־פעם פגש אותם, אבל בכל זאת עמדו וחיכו, אולי יתרחש הנס. פאסון? העיתונאים מארגנטינה לבשו חולצות של מסי. עמדה שם עיתונאית שביד אחת אחזה במיקרופון וביד השנייה חולצה של ברצלונה, אולי הוא בכל זאת יעצור ויחתום. הסיכוי אמנם אפסי, אבל היא לקחה את הצ'אנס.
פעם ב־2.95 מיליון
אז נכון שככדורגלן הוא הגדול מכולם, אבל מסי הוא תעלומה מבחינה תקשורתית. אם כריסטיאנו רונאלדו מוחצן וחבר טוב של מראיינים בכירים כמו פירס מורגן, הארגנטינאי נותן בשנה 4-3 ראיונות בגודל בינוני רק כי הוא מחויב. בארה"ב נתן ל־NBC, לארגנטינאים ל־ESPN. הוא העניק ראיון לעיתונאי הבכיר פבריציו רומאנו והשאר זכו מקסימום לערימת קלישאות.
ובכל זאת, מדברים רק על מסי. בשבוע שבין 17 ל־24 ביוני השם שלו הוזכר בפלטפורמות השונות 2.95 מיליון פעמים. למקום השני הגיע כריסטיאנו רונאלדו עם 1.78 מיליון. לשם השוואה, קיליאן אמבפה, שבמקום השלישי, אפילו לא גירד את המיליון.
יותר מזה, אם תפתחו טלוויזיה בארצות הברית בתקופת המונדיאל, בזמן הפרסומות יקפצו לכם בעיקר שלושה פרצופים מוכרים: מסי, דיוויד בקהאם וכריסטיאן פוליסיק, שחקנה של הנבחרת המקומית. בעוד בקהאם ופוליסיק מדברים, משחקים ועובדים על פי תסריט, מסי בעיקר מביא את עצמו.
בספירה שערכו, התברר שמסי מופיע ב־18 מתוך 80 הקמפיינים המסחריים הגדולים של המונדיאל, שלא רק שילמו סכומי עתק כדי לקנות "חלונות" בזמן שידור המשחקים - הם גם שילמו בוכטה גדולה כדי להבטיח את השתתפותו של המלך.
בלי סלפי בבקשה
באותו יום שארגנטינה ניצחה את ירדן (1:3) גם אני ירדתי למיקס זון. אני יכול לספר שמאוד עניין אותי לשמוע את ג'ובאני לו סלסו מתאר את הגול הנפלא שכבש, או את הסבריו המנומקים של מאמן ארגנטינה ליונל סקאלוני, אבל גם אני רציתי לראות את ליונל מסי. מודה, מה תעשו, תתלו אותי?
אני ועוד מאות אנשי תקשורת עמדנו שם כשהגדול מכולם יצא מחדר ההלבשה בחצות וחצי. אמנם השלטים במקום ביקשו בנימוס "בלי צילומי סלפי ובקשת חתימות", אבל מבטיח לכם שהחבר'ה לא היו עומדים בפיתוי, אם רק היה ניתן.
חבורת מתנדבים של הטורניר השגיחה שאף אחד מאיתנו לא יתפרץ ויעקוף את השורות, ואכן המלך חלף על פנינו עטוף בחבורה של שחקנים. הוא לא עצר, הוא לא חייך. איפה הוא ואיפה אנחנו?
