לאורך השנים, גביע העולם סיפק לנו שלל רגעי כדורגל מרגשים ובלתי נשכחים. לצד זאת, היו לא מעט רגעים ביזאריים למדי, שנחקקו בדברי הימים של הכדורגל העולמי ושל הטורניר הגדול מכולם. שישה ימים לפני בעיטת הפתיחה של מונדיאל 2026, נזכרנו ברגעים הביזאריים ביותר.
השייח' הכוויתי
את הופעת הבכורה שלה במונדיאל רשמה נבחרת כווית ב־1982 בספרד. היא הוגרלה לבית בלתי אפשרי, עם אנגליה וצרפת, אבל פתחה יפה את דרכה, עם 1:1 מול צ'כוסלובקיה.
המשחק השני של כווית, שאותה אימן אז קרלוס אלברטו פאריירה הברזילאי (שהוליך את הסלסאו לזכייה ב־1994), היה מול צרפת באצטדיון בוויאדוליד. לחבר'ה מהמזרח התיכון לא היה סיכוי מול אחת הנבחרות הטובות באירופה, שכבר הוליכה 0:3 משערים של ברנאר ג'נגיני, מישל פלאטיני ודידייה סיקס.
בדקה ה־81, שש דקות אחרי שעבדאללה אל־בולושי הבקיע שער מצמק, נראה היה שהמשחק הוכרע, כאשר אלן ז'ירס כבש שער רביעי לצרפתים. אבל השחקנים הכוויתים זעמו. לטענתם, נשמעה שריקה מהיציע שגרמה להם לעצור. השופט הרוסי מירוסלב סטופאר לא התייחס לטענות והכדור הונח על נקודת האמצע.
ואז החלה הדרמה. השייח' פאהד אל־אחמד אל־ג'עבר אל־סבאח, נשיא ההתאחדות הכוויתית ונשיא הוועד האולימפי, קם מכיסאו שביציע הכבוד, ירד למגרש והורה לשחקני הנבחרת לרדת מהמגרש. לכמה רגעים נראה היה שלראשונה בהיסטוריה, משחק במסגרת המונדיאל יתפוצץ. אחרי כמעט שבע דקות של ויכוחים ודיונים, השופט סטופאר פתר את העניין בצורה הכי הזויה שיכולה להיות: הוא פסל את השער החוקי של ז'ירס.
השייח' נראה מרוצה וחזר למושבו. הצרפתים לא לקחו את העניין יותר מדי קשה, ובדקה ה־89 מקס בוסיס קבע את תוצאת הסיום, 1:4. כווית סיימה את דרכה במונדיאל אחרי הפסד 1:0 לאנגליה. צרפת נעצרה רק בחצי הגמר מול מערב גרמניה. השופט סטופאר לא חזר למגרשים. האירוע הזה סיים לו את הקריירה. והשייח' פאהד? הוא נהרג ביום הראשון של הפלישה העיראקית לכווית ב־2 באוגוסט 1990.
הכלב של גארינצ'ה
ברזיל הגיעה למונדיאל ב־1962 בצ'ילה כאלופת העולם. ברבע הגמר חיכתה לה אנגליה, שהרשימה בשלב הבתים עם ניצחון 1:3 על ארגנטינה. פלה, שנפצע בתחילת הטורניר, לא היה בהרכב הברזילאי, אבל מי שכן היה והתעלה על כולם היה הקיצוני הימני המדהים גארינצ'ה. גארינצ'ה אכן היה הכוכב הגדול גם בניצחון 1:3 על אנגליה, באצטדיון סאוסליטו שבעיר וינייה דל־מאר, כשכבש פעמיים.
אבל האירוע הזכור ביותר מהמשחק לא היה קשור כלל לשערים שנכבשו בו, אלא למה שקרה ממש בפתיחה. חמש דקות מהשריקה של השופט הצרפתי פייר שווינטה, פרץ למגרש כלבלב שחור. השופט כמובן עצר את המשחק, וכמה משחקני נבחרת ברזיל, ביניהם השוער ז'ילמאר וגארינצ'ה, ניסו לתפוס אותו. אבל הכלב הצליח להתחמק מהם. מי שהצליח בסופו של דבר במשימה היה כוכב הנבחרת האנגלית, חלוץ טוטנהאם ג'ימי גריבס.
גריבס, שהיה אז בן 22 והלך לעולמו לפני חמש שנים בגיל 81, סיפר בזמנו על האירוע: "מאחר שאני חובב כלבים ירדתי על הברכיים, התקרבתי לכלב וקראתי לו. אחזתי בו, לקול צהלות הקהל באצטדיון וכאשר התרוממתי וחיבקתי אותו, הרגשתי לפתע שכל החולצה שלי רטובה".
באותם ימים לא היה ניתן להחליף את החולצה במהלך המשחק, כי לכל שחקן הייתה רק חולצה אחת, כך שגריבס נאלץ לשחק את 85 הדקות שנותרו בחולצה רטובה ומסריחה משתן. "היתרון היה שאף שחקן ברזילאי לא רצה לקרב אלי", התלוצץ "גריבסי".
אבל הסיפור לא הסתיים כאן. אחד מעיתונאי ברזיל דאג להביא את הכלב למדינה, ובהגרלה שהתקיימה בין שחקני הנבחרת, גארינצ'ה היה זה שזכה בו. אחרי שברזיל זכתה בגביע השני שלה, גארינצ'ה חזר לביתו בעיירה פאו גראנדה עם החבר החדש, שקיבל את השם "בי" (קיצור ל"בי־קמפיונאטו" - שתי זכיות).
צרפת הירוקה־לבנה
נבחרת צרפת משחקת לאורך כל ההיסטוריה במדים בצבעי הדגל הצרפתי: כחול, לבן, אדום. אף שהצבע הכחול הוא הדומיננטי (ומכאן קריאת העידוד: "אלה לה־בלה" - קדימה הכחולים), הנבחרת מכונה גם "הטריקולור".
אבל הייתה פעם אחת שנבחרת צרפת שיחקה בצבעים אחרים, שונים לגמרי. זה קרה ב־1978, במונדיאל שהתקיים בארגנטינה. אף שהייתה נבחרת מוכשרת מאוד, צרפת הפסידה בשני משחקיה הראשונים, מול איטליה וארגנטינה, כך שלמשחק השלישי והאחרון היא הגיעה ללא סיכוי להעפיל לרבע הגמר.
העניין הוא שגם הונגריה הפסידה בשני המשחקים שלה לארגנטינה ולאיטליה, מה שהפך את המפגש מול צרפת לחסר משמעות. ועדיין, היה צורך לקיים אותו, למען הפרוטוקול.
בצהרי 10 ביוני 1978 הגיעו שתי הנבחרות לאצטדיון בעיר הקיט מאר דל פלאטה והחלו בהכנות. כששחקני נבחרת צרפת פשטו את האימוניות, התברר שהם לובשים חולצות לבנות - בדיוק כמו ההונגרים.
מתברר שפיפ"א שיגרה מכתב להתאחדות הצרפתית כמה חודשים קודם לכן, שלמשחק הזה הם צריכים להופיע בחולצות כחולות, אבל המסר לא עבר למשלחת שיצאה לארגנטינה. השופט הברזילאי ארנלדו סזאר קואליו שאל את הצרפתים היכן התלבושת החלופית הכחולה, והתשובה הייתה: "בבואנוס איירס, 400 ק"מ מכאן".
במצב כזה לא היה אפשר לקיים את המשחק, ונדרש פתרון יצירתי. ניידת משטרה יצאה בבהילות למועדון המקומי הצנוע אתלטיקו קימברליי, והביאה משם סט חולצות פסים בירוק־לבן.
החולצות הגיעו, אבל הבלגן לא הסתיים, כי לחולצות לא היו מספרים. מישהו הוציא מגהץ והדביק מספרים מאולתרים. והגיעו רק 14 חולצות כאשר לצרפת היו 16 שחקני שדה. כך שלחלקם המספר על הגב לא תאם את המספר על המכנסיים. יותר מ־40 דקות חלפו עד שניתן היה להתחיל את המשחק. הצרפתים לא התרגשו מהעיכוב וניצחו 1:3. אבל היום שבו ה"טריקולור" שיחקו בירוק־לבן ייזכר לעד.
גמר עם שני כדורים
לגמר המונדיאל הראשון ב־1930 העפילו שתי היריבות המושבעות, אורווגואי המארחת וארגנטינה השכנה. שתי הנבחרות השכנות נפגשו הרבה מאוד פעמים לפני כן, כולל בגמר אולימפיאדת אמסטרדם ב־1928, כשה"סלסטה" ניצחה, זכתה במדליית הזהב והכריזה על עצמה כאלופת העולם הלא רשמית.
אבל ב־30 ביולי 1930 זה כבר היה הדבר האמיתי - גמר גביע העולם הראשון. הנשיא הצרפתי של פיפ"א ז'יל רימה הגיע לדרום אמריקה עם גביע מוזהב חדש ומרהיב, והמארגנים בנו אצטדיון חדש וענק, ה"סנטנאריו", שהתמלא ב־68 אלף צופים.
אבל לפני ש"הקלאסיקו של ריו לה פלאטה" יצא לדרך התעוררה בעיה. מאחר שבאותם ימים לא היה למונדיאל כדור רשמי, כל נבחרת התעקשה לשחק עם הכדור שאליו היא רגילה מהבית. היריבות בין שתי הנבחרות ושתי המדינות הייתה קשה ביותר (שום דבר לא השתנה), ואף אחד לא היה מוכן לוותר.
אורוגוואי הגיעה עם ה־Model־T הגדול והכבד, בעוד ארגנטינה הביאה למשחק הגמר את ה־Tiento שלה, שהיה קל יותר, מה שהתאים לסגנון המשחק הארגנטינאי, היותר טכני. השופט הבלגי ז'אן לאנגנוס קיבל השראה ממשפט שלמה, והחליט - במחצית הראשונה ישחקו עם הכדור הארגנטינאי ובמחצית השנייה עם הכדור האורוגוואי.
כמה לא מפתיע שארגנטינה ניצלה את היתרון הזה במחצית הראשונה. פבלו דוראדו אומנם כבש שער יתרון ל"סלסטה", אבל קרלוס פוסז'ה וגיז'רמו סטאבילה קבעו את תוצאת המחצית: 1:2 ל"אלביסלסטה".
אבל אז הכדור הוחלף, וההשפעה הייתה כמעט מיידית. פדרו צ'אה השווה ל־2:2 לפני שסאנטוס איריארטה והקטור קסטרו הבקיעו את שערי הניצחון. אורוגוואי ניצחה 2:4 והוכתרה לאלופת העולם הראשונה, לא מעט בזכות הכדור המקומי. אגב, שני הכדורים מגמר המונדיאל לפני 96 שנה, גם הארגנטינאי וגם האורוגוואי, מוצגים לראווה במוזיאון הכדורגל הלאומי במנצ'סטר, אנגליה.
ליניקר עושה במכנסיים
משחק הפתיחה של נבחרת אנגליה במונדיאל של 1990 התקיים בקליארי, בירת סרדיניה, והפגיש אותה עם נבחרת אירלנד, בהופעת בכורה היסטורית בגביע העולם. המשחק הרגיש כמו משחק בליגה האנגלית, משם הגיעו כמעט כל שחקני הנבחרות, וכמעט כל 35 אלף הצופים ביציעים של אצטדיון סנט אליה.
רמה גבוהה לא הייתה שם, והפרשנים חתכו את הנבחרות של בובי רובסון וג'ק צ'רלטון על היכולת המחרידה. אנגליה הובילה משער מוקדם של חלוץ טוטנהאם גארי ליניקר, לפני שקווין שידי, הקשר של אברטון, השווה במחצית השנייה.
לגארי ליניקר זה היה המונדיאל השני אחרי מקסיקו 1986, שבו סיים כמלך השערים עם שישה כיבושים. לצד פול גאסקוין הצעיר, הוא נחשב לכוכב הכי גדול של "שלושת האריות" בקיץ 1990. אף שחש ברע בלילה שלפני המשחק מול אירלנד, הוא לא ויתר עליו - מה שעלה לו ברגע הכי מביך בקריירה.
הרבה שנים לאחר מכן ליניקר חשף את מה שקרה שם: "בלילה שלפני המשחק כאבה לי הבטן, סבלתי מקלקול קיבה. אבל לא סיפרתי לאף אחד, כי לא הייתי מוכן לוותר על משחק הפתיחה במונדיאל.
"ואז, 15 דקות לתוך המחצית השנייה, כאבי הבטן חזרו ואמרתי לעצמי 'או לא, זה חוזר'. הכדור עבר מצד שמאל שלי, שלחתי את הרגל ואז זה קרה. הרגשתי שזה יוצא... התיישבתי על הדשא, הבנתי בדיוק מה קרה כאן.
"ישבתי על הדשא, לא יודע מה לעשות. גארי סטיבנס הגיע ושאל 'לינקס, מה קרה?' ועניתי לו: 'חרבנתי על עצמי'. רציתי לבכות. תודה לאל שלבשנו מכנסיים בצבע כחול כהה ולא את המכנסיים הלבנים במשחק הזה. עכשיו זה מצחיק, אבל אז הרגשתי איום ונורא".
ליניקר ניסה לצמצם את הבעיה. "אפשר לראות אותי בצילומי הטלוויזיה כשאני משפשף את עצמי על הדשא, כמו כלב שמנסה לנקות את עצמו. זו החוויה הנוראית ביותר שהייתה לי בחיים. מה שכן, אחרי זה הייתי בהלם מכך שהבלמים של אירלנד לא נצמדו אלי. פשוט הסרחתי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו