לפני ארבע שנים, המדינות המוסלמיות ברחבי העולם – מעיראק ועד אינדונזיה - הגדירו את המונדיאל כ"חגיגה אסלאמית". על המגרש ערב הסעודית הנחילה לארגנטינה, אלופת העולם שבדרך, את ההפסד היחיד שלה. לאחר מספר שבועות הייתה זו מרוקו שהדהימה את העולם והצליחה להגיע עד לחצי הגמר ולהדיח בדרך את ספרד ופורטוגל.
ביציעים, היו אלה האמירים הקטארים שנתנו את הטון וגדשו את האצטדיונים. גם הסעודים, המרוקאים והטוניסאים לא טמנו ידם בצלחת, וסיפקו חגיגות ענק שכללו, איך לא, שירים בערבית ודגלי פלסטין.
אך היום, ארבע שנים בלבד לאחר אותה חגיגה אסלאמית בקטאר – נראה שהעולם המוסלמי, בחלקו לפחות, מתקשה להכיל את המעבר ממדינה מוסלמית ושמרנית, ללב התרבות המערבית בצפון אמריקה. ברשתות המוסלמיות יש שכבר קבעו: המונדיאל הוא אינו חגיגת כדורגל בינלאומית, אלא כפירה מוחלטת.
בקבוצת סלפית שמרנית בטלגרם התחולל לאחרונה דיון מפתיע. משתמש בקבוצה טען כי גביע העולם עצמו נושא סמל פגאני מהמיתולוגיה היוונית ולכן עצם העידוד במשחקי גביע העולם, מהווה עבודת אלילים. לדבריו, ההמונים שמריעים לנבחרות הכדורגל הם עדות לכך שהעמים התרחקו מהאסלאם האמיתי – ולכן מדובר בכופרים. המשתמש ותומכיו, הואשמו ב"חארג'יות" – תכפיר קיצוני של כלל המוסלמים – ודרש להציג הוכחה הלכתית ברורה כיצד ניתן להכריז על אדם ככופר.
עולמות מתנגשים
"הדיון הזה אולי נשמע קיצוני", מספרת דפנה לוינסקי, דוקטורנטית במחלקה למזרח תיכון באוניברסיטת בר אילן, ומומחית להטפה סלפית-ג'יהאדיסטית ברשתות החברתיות, ששירתה בעבר כעוזרת מדינית בשגרירות ישראל בלונדון. "אך הדיונים הללו חושפים מחלוקת עמוקה בהרבה בתוך העולם הסלפי, מפני שהמונדיאל הפך לזירה שבה מתנגשות שתי תפיסות שונות של האסלאם – שינוי חברתי וסמכות דתית.
הזרם הסלפי, זרם סוני המבקש לשוב לימי האבות הקדמונים של האסלאם, בולטים בשש מתוך שמונה המדינות המוסלמיות שנבחרותיהם העפילו למונדיאל: קטאר, סעודיה, עיראק, ירדן, מצרים וטוניסיה – בכולן קיימים מודלים שונים של אסלאם סלפי: שמרני, פוליטי ואף מלחמתי, ג'יהאדיסטי.
בקבוצות השמרניות למשל, כבר הקדימו תרופה למכה עם פרסום שעות המשחקים ופרסמו קריאות לקום לתפילת הבוקר גם במהלך המשחקים, ולא להישאב ל"הבלי העולם הזה": "למי שמתעסק בהבלים בימי המונדיאל – צפייה במשחקים היא תאווה ואם אינך נזהר אתה עלול ליפול לסכנה.
"בימי המונדיאל רבים שואלים: מי ניצח? מי ישחק היום? אנו אומרים: יהיה יום אחר שדומה למשחק מבחינת מנצחים ומפסידים – זהו יום הדין. היום בו כל נפש תטעם את המוות, ומי שיורחק מהגיהנום ויוכנס לגן עדן – הרי זה המנצח".
ומה לגבי הג'יהאדיסטים? שם העניין באופן טבעי חריף בהרבה. "הג'יהאדיסטים רואים באירוע כולו ביטוי לסדר עולמי שיש להיאבק בו", מסבירה לוינסקי, "שם מכנים את המונדיאל 'גביע התשוקות' או 'גביע הזוהמה'. מבחינתם קטאר ומדינות המפרץ לא משתמשות במונדיאל כדי לייצג את האסלאם, אלא כדי לטשטש את הגבולות ולהציג גרסה "מרוככת" של האסלאם. הג'יהאדיסטים, בניגוד לשמרנים, לא מאמינים בתיקון הפרט תחילה – אלא בכך שכל המציאות מושחתת מן היסוד ומחייבת עימות מיידי".
מקטאר ללב המערב
לקראת מונדיאל 2026 שייערך בארצות הברית, קנדה ומקסיקו, הוויכוחים הללו צפויים רק להתעצם. אם קטאר ניסתה להציג את גביע העולם כאירוע בעל אופי מוסלמי ושמרני, הרי שהמונדיאל הבא יתקיים בלב התרבות המערבית והליברלית.
"עבור קבוצות סלפיות־ג׳האדיות, זו תהיה הזדמנות נוספת להציג את המערב כסמל ל'שחיתות' גלובלית, אף כי ייתכן שהביקורת שנשמעה כלפי קטאר חריפה יותר מהבאה אחריה דווקא משום שקטאר נמנית עם אסלאם סוני סלפי-והאבי. עבור סלפים שמרנים יותר, ייתכן שהמוקד ימשיך להיות בתיקון הפרט ובהימנעות מהיסחפות אחר תרבות ההמונים, שמירה על צניעות והקפדה על פרקטיקה דתית כגון תפילת בוקר מוקדמת", אומרת לוינסקי.
בעיני לוינסקי, הדיונים הללו מלמדים דבר חשוב נוסף. העולם האסלאמי בכלל והסלפי בפרט איננו מקשה אחת. גם בתוך קבוצות שמרניות או קיצוניות מתקיימים ויכוחים פנימיים על גבולות הכפירה, סמכות דתית ודרכי פעולה. דווקא סביב אירוע ספורט עולמי אפשר לראות כיצד שאלות של זהות, דת ופוליטיקה מתורגמות לשיח יומיומי ברשת.
בסופו של דבר, המונדיאל עבור אותם משתמשים בטלגרם איננו רק משחק כדורגל. הוא מראה שבאמצעותה ניתן להבין כיצד זרמים סלפיים שונים תופסים את העולם המודרני - ואת הדרך שבה יש לשנות אותו.
