ברזיל 82, אריק איינשטיין והיום שבו הכדורגל היפה הפסיק להיות תמים

יש נבחרות שזוכות במונדיאל. ויש נבחרות שלא זוכות בכלום אבל נשארות בזיכרון יותר מרוב האלופות. ברזיל של מונדיאל 1982 היא כנראה הדוגמה המושלמת לכך: היא לא הרימה גביע, לא הגיעה אפילו לגמר, ובכל זאת, עבור דורות של אוהדי כדורגל היא נשארה הדבר הכי קרוב לאמנות על דשא.

זו הייתה נבחרת של זיקו, פלקאו, סוקרטס, אדר, סרג'יניו וז'וניור. חבורה ששיחקה כדורגל התקפי, חופשי, מלא תנועה ודמיון. הביטוי הפורטוגזי ז'וגה בוניטו, המשחק היפה, כאילו נולד כדי לתאר אותה. ברזיל פתחה את הטורניר בסערה, כבשה עשרה שערים בשלושת המשחקים הראשונים, וגרמה לעולם להאמין שאולי הפעם היופי ינצח.

ואז הגיע המשחק מול איטליה.

בשלב הבתים השני של מונדיאל 1982 נפגשו ברזיל ואיטליה למשחק שנכנס להיסטוריה כאחד הגדולים והכואבים בתולדות הגביע העולמי. ברזיל הייתה צריכה רק תיקו כדי לעלות לחצי הגמר. איטליה הייתה חייבת ניצחון. על הדשא בברצלונה נולד קרב בלתי נשכח, שהסתיים ב-3:2 לאיטליה משלושער של פאולו רוסי. מי ששפט את המשחק היה הישראלי אברהם קליין, אחד השופטים הגדולים שיצאו מכאן.

עבור ברזיל, זה לא היה רק הפסד. זו הייתה רעידת אדמה תרבותית. הנבחרת שנראתה כמו הבטחה לכך שכדורגל שמח, יצירתי והתקפי יכול לנצח הכול, הודחה דווקא בגלל יריבה יעילה, קשוחה ומדויקת יותר. ביום אחד, התמימות נשברה. הכדורגל היפה לא מת, אבל הוא גילה שגם הוא יכול להפסיד.

כאן נכנס לתמונה אריק איינשטיין.

איינשטיין היה אולי הזמר הכי ישראלי שיש, אבל גם אחד מאוהבי הכדורגל הגדולים בתרבות המקומית. באלבום “יושב על הגדר”, שיצא ב-1982, הופיע השיר “בשבחי הסמבה”, שכתב והלחין יצחק קלפטר.

על פניו, זה שיר אהבה לברזיל. לסמבה, לקצב, לצבע, לאותה רוח חופשית שמזוהה עם התרבות הברזילאית ועם הכדורגל שלה. אבל בתוך השיר מסתתר גם רגע ישראלי יפהפה: קטע בפורטוגזית בהשתתפות סלבה ברזילאי ז”ל, האיש שמזוהה בארץ יותר מכל עם אהבת הכדורגל הברזילאי. הדקלום של סלבה ממוקם כשתי דקות לפני סיום השיר, וניתן לומר שהוא סוגר את האלבום.

הקטע הזה מוסיף למילות השיר נופך עמוק: הוא נשמע כמו הספד קטן. לא רק לברזיל 82, אלא לרעיון שכדורגל יפה מוכרח לנצח. סלבה לא רק מקריא בפורטוגזית – הוא מביא איתו את הכאב של אוהד שמבין שראה משהו מושלם כמעט, ודווקא בגלל זה ההפסד כואב יותר.

זה בדיוק הקסם של החיבור בין ברזיל, סלבה ואריק איינשטיין. מצד אחד, מונדיאל רחוק באיטליה וספרד, שחקנים ברזילאים גדולים מהחיים, ואחד המשחקים הכי מפורסמים בהיסטוריה. מצד שני, אלבום ישראלי, זמר שאהב כדורגל בלי פוזה, וחבר ברזילאי שמכניס לתוך שיר עברי את השבר של אומה שלמה בצד השני של הגלובוס.

“בשבחי הסמבה” הוא לא רק שיר על קצב. הוא שיר על אהבה למשחק. על הרגע שבו אנחנו מבינים שספורט לא תמיד מתגמל את מי שהכי מרגש אותנו. לפעמים מי שמשחק יפה הולך הביתה, ומי שנשאר הוא מי שידע לנצח.

ברזיל 82 לא זכתה בגביע – אבל בדיוק בגלל זה היא הפכה לאגדה. אף אחד לא הצליח להפוך אותה לעוד אלופה סטנדרטית. היא נשארה בגדר זיכרון פתוח. געגוע. “כמעט". נבחרת שאוהבים לא בגלל מה שהשיגה, אלא בגלל מה שגרמה לנו להרגיש.

זו אולי גם הסיבה שהשיר של איינשטיין וקלפטר עובד כל כך טוב. הוא לא מנסה להסביר את הכדורגל בטבלאות או בתארים. הוא מבין שכדורגל, כמו מוזיקה, נמדד לפעמים במה שנשאר בלב אחרי שהמשחק נגמר.

ברזיל הפסידה. איטליה המשיכה עד לזכייה במונדיאל. אבל ארבעים שנה אחרי, עדיין מדברים על הנבחרת ההיא כאילו הייתה חלום שנקטע באמצע.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

ואולי זו המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לקבוצה: היא לא ניצחה את הטורניר, אבל ניצחה את הזיכרון.