אם רוצים להבין כיצד כדורגל מצליח לייצר מלחמה אפקטיבית באנטישמיות, כיצד לאדם אחד יכולה להיות השפעה כה גדולה, כיצד היציעים של ורדר ברמן נוקו מאנטישמיות ומדוע אוהדי ברמן תמכו בהחזרת החטופים עמוק לתוך המלחמה - כדאי להכיר את תומאס הפקה, האיש עם הזקן הלבן והעיניים הטובות.
בשנת 2005 נסע הפקה לישראל לראשונה, כחלק מחילופי עובדים סוציאליים בין ישראל לברמן. "הרושם שלי היה שישראל זה לא מה שרואים בגרמניה", הוא מספר, "בעיתון ובטלוויזיה אתה רואה שזה גרוע, ואז אתה פוגש מציאות אחרת". אחד הרגעים המכוננים אירע כשהישראלית שארגנה את הביקור, מנהלת ארגון "דיאלוג" חנה תידהר, פנתה אליו: "היא אמרה לי שאושוויץ לא הייתה באשמתי. זה מייד הוריד את המטען. חלק מהגרמנים מהדור שלי אומרים שזה לא באשמתם וחלק אומרים שזה כן. ברגע שחנה שחררה אותי מהמשא הזה, יכולתי ליהנות ולהכיר את המדינה כפי שהיא".
כשהפקה שב לגרמניה הוא הרגיש שאמנם אינו אחראי למה שקרה, אך יש לו אחריות לוודא שזה לא יחזור: "אנשים אומרים דברים רעים על ישראל, אז החלטתי לעשות משהו, לעצור את זה". הוא קישר בין קבוצות האולטראס של ורדר ברמן לאוהדי הפועל ירושלים, וב־2007 יצאה המשלחת הראשונה לארץ. "היה חיבור בין אחת מקבוצות האולטראס של ברמן לבין הבריגדה שזה האולטראס של ירושלים".
ההשפעה הייתה מיידית. "לפני 2007 זה נחשב נורמלי לשיר נגד יהודים, לקלל 'השופט היהודי'. אבל מאז חילופי המשלחות זה הפסיק לגמרי. האולטראס הכתיבו את החוק: אסור לייצר אנטישמיות ביציעים". הפקה מסביר את הלוגיקה: "אם ביקור בישראל שינה הכל עבורי, זה יכול לקרות גם להם".
עם השנים הפקה הרפה מהמושכות. "בהתחלה ארגנתי הכל - כסף, קשרים, קבוצות. עכשיו הם ממשיכים לבד". כעובד סוציאלי שעובד עם צעירים, הוא רואה את המכנה המשותף: "ברגע שאתה בונה מערכת יחסים, הם מוכנים להקשיב לך ומכבדים. זה עובד עם צעירים בסיכון, וגם עם ארגוני אולטראס. כדורגל הוא יותר ממשחק - הוא יכול להשפיע על הדעות של האוהד ועל הסביבה שלו".
אחרי 7 באוקטובר היה ברור שמה שהפקה זרע ב־2007 השתרש בעוצמה ב־2023. "באותה העת כבר לא עבדתי עם הקבוצה, אבל יכולת לראות כיצד הקשר העמוק שנוצר בין הקהלים הוביל את אוהדי ברמן לנקוט עמדה ברורה לטובת החזרת החטופים. היה מרגש לראות כיצד הם המשיכו להזכיר את הירש גולדברג פולין ואת ענבר היימן".
לא מטייחים את העבר הנאצי
במרכז הטיילת של העיר ברמן, לא רחוק מאחד מנמלי הים הגדולים בגרמניה, ניצב בודד ובולט המטה האזורי של חברת הלוגיסטיקה והשינוע "קונה ונאגל". מדובר בחברה שעשתה חלק גדול מהונה כשביצעה עבודות עבור המשטר הנאצי. למעשה, היא סייעה בשינוע רכוש שנבזז מיהודי הולנד, בלגיה, לוקסמבורג וחלקים מסוימים בצרפת. הרכוש נמכר והכסף הוזרם למכונת המלחמה הנאצית, בעוד חברת השינוע גוזרת תשלום.
בשנות המלחמה הפכה החברה למרכזית בגרמניה, ולמרות זאת, עד היום מסרב הבעלים שלה לדבר על העבר הנאצי של החברה המשפחתית שסבו הקים. קלאוס מייקל קונה (88), מהגרמנים העשירים בתבל, טען בעבר כי אין לו עניין לדבר על העבר המשפחתי הנאצי, ומעולם לא בא חשבון עם העבר הנאצי של החברה שבבעלותו.
אבל אם יש עיר שניתן לסמוך עליה שהיא לא תוותר על תזכורת לקונה לגבי עברו – זו ברמן. אנשי העיר הקימו אנדרטה קטנה מול המשרדים, עם כיתוב שמספר על חלקה של החברה בזמן השואה.
"זו אמנם לא אנדרטה גדולה, אבל אני חושב שהבעלים מתקשה לפספס את קיומה. אנחנו יודעים שהוא לא אהב את הקמת האנדרטה, אבל לא ויתרנו, יש כאן מסר חשוב", אומר קלאס רומאייאר, פוליטיקאי מקומי מהמפלגה הנוצרית־דמוקרטית (CDU), שנלחם על הצבתה במיקום הספציפי הזה.
"רציתי שתהיה נראות ועדות למה שהחברה עשתה, שלא יהיה אפשר לטאטא את מה שקרה כאן", הוא מוסיף, "המטה המרכזי של החברה ממוקם היום בהמבורג, אבל כאן היא נוסדה, כאן תוכנן הכל מבחינה לוגיסטית. הנאצים הגו את הרעיון הנורא, אבל 'קונה ונאגל' הפכו אותו לאפשרי. השת"פ עם המשטר הנאצי הפך אותם לחברה ענקית".
רומאייאר, שנולד ב־1971, לא מתחמק מהשאלות הקשות. "אני לא אחראי למה שהיה, אבל יש לאומה הגרמנית אחריות על מה שקרה. זה לא עניין אישי, אלא לאומי. אנחנו צריכים להעביר את המידע והתובנות האלה למי שנולד אחרי המלחמה, ולמי שייוולד בעתיד. יש פה מקום אותנטי לספר את הסיפור, שהדור הבא יוכל להסיק ממנו מסקנות".
כפוליטיקאי, רומאייאר מודאג מהתחדשות האנטישמיות בגרמניה. "לפני 40 או 50 שנה, אנשים לא היו פולטים אמירות אנטישמיות גם אם חשבו כך. בעידן הרשתות החברתיות, אנטישמים שבעבר שתקו מרגישים בנוח להגיד את מה שהם חושבים. פעם אנשים היו מאבדים את תפקידם בגלל אמירות כאלה, היום פוליטיקאים אומרים דברים כאלה ואנשים מצביעים להם". הוא מוסיף: "אין כאן רוב אנטישמי, וזה כבר טוב. רוב המרכז הפוליטי תומך בישראל ובחיים יהודיים בגרמניה. אבל אם פעם היה 90-10, היום הפער מצטמצם, וצריך לפעול".
התגובות לטבח בשמחת תורה הפתיעו את קלאס לרעה: "קל לענות מי תקף את מי, אבל אנשים מוצאים צידוקים לטבח. באירופה אסור לחפש הצדקה וסיבות לתקוף, להרוג, לאנוס או לרצוח אזרחים חסרי אונים. אני לא מבין איך מדברים על הסיבות. מדובר בטרוריסטים".
מה שהפתיע אותו לטובה היה תגובת הקהל של ברמן. בניגוד מוחלט לכל היבשת, הקבוצות בגרמניה היו כמעט היחידות שהביעו תמיכה בישראל בפומבי. באיירן מינכן ובורוסיה דורטמונד ביצעו מחוות שונות ואף אירחו ילדים מהעוטף, דורטמונד הקדישה דקת דומייה לזכר הנרצחים, סנט פאולי ארגנה פעולות תמיכה. אבל מעל כולן בלטה ברמן, ששתיים מקבוצות האולטראס שלה יצרו יחסי חברות עם אוהדי הפועל ירושלים ומכבי חיפה.
קלאס, אוהד מושבע של ברמן, הופתע מעוצמת התמיכה: "נכון, יש לנו יחסים טובים מאוד עם ישראל. יש לנו לוחות הנצחה וזיכרון בעיר, כמו למשל בתחנה המרכזית שממנה גורשו יהודים למחנות הריכוז, ובאזור בית הכנסת שנשרף בליל הבדולח. ועדיין, נפעמתי מהמחוות המרגשות של הקהל.
"עד 7 באוקטובר לא ידעתי כמה חזק הקשר. חלק מהאולטראס מגיעים מאוריינטציה שמאלנית שמאוד תומכת בישראל. זה סימן טוב שרואים בשמאל את התמיכה הזאת. זה קרה לדעתי בגלל שהרבה אנשים הכירו או שמעו על חטיפתו של הירש והבינו שיש דברים שקושרים בין ורדר ברמן לבני הערובה. הם הבינו דרך ברמן מה בני הערובה עברו.
"הייתה תמיכה גדולה במאבק למען הירש. אחרי שהוא נרצח, פרשו פלקט ענק לזכרו והיה שקט מוחלט באצטדיון. באותו היום היו יותר מ־42 אלף צופים, ובזמן טקס הזיכרון, אם סיכה הייתה נופלת, יכולת לשמוע את הרעש של הנפילה".
שלטים בעברית ביציע
לנארט (35) הוא אוהד ורדר ברמן שחי את הקשר הזה מבפנים. הוא עשה את שירותו האזרחי בישראל ב־2009: "הגעתי בלי הרבה ידע, וגיליתי מציאות שונה ממה שמציגים בגרמניה. כשחזרתי, תמיד מצאתי את עצמי מגן על ישראל. יש הרבה ביקורת כלפי ישראל, והרבה פעמים היא מגיעה מאנשים שלא באמת מכירים את המדינה".
7 באוקטובר הפך עבורו לנקודת מפנה. "ראיתי את החדשות והייתי בהלם. באותו היום היה מפגש של אוהדים שצעדו לאצטדיון, ואני זוכר שעמדתי שם וכל הזמן חשבתי על מה שקורה בישראל. כבר באותו יום היה באנר 'עומדים לצד ישראל'".
לאורך כל החודשים שלאחר מכן, השאירו אוהדי ברמן את הנושא במודעות. "תמיד היו פעילויות להזכיר שיש חטופים בעזה", מספר לנארט, "בזמן שבעולם שכחו למה ישראל נלחמת, בברמן זכרו שיש חטופים. האוהדים לא הפסיקו לרגע לדבר על הירש ולקדם את המאבק להחזרתו בכל פלטפורמה אפשרית - משיח עם פוליטיקאים, ועד מכתבים לארגוני אולטראס אחרים במדינה, כולל תצוגות עידוד ושלטים באצטדיון לטובת החזרתו, ולאחר שהוא נרצח, לזכרו. עד היום יש פעמים רבות שלטים בעברית ביציעי האולטראס. השיח היה כה דומיננטי ביציע, שהוא יצא מגבולות האצטדיון לעיר".
עבור לנארט, זה לא מקרי. "הקשר הישיר בין האוהדים שלנו לאוהדים הישראלים גרם לאנשים להבין שיש כאן סיפור גדול יותר, להבין מה החטופים עברו. המועדון הזמין את יו"ר אוהדי ברמן הישראלית לדבר בפני האוהדים, ונשיא המועדון עד היום מזכיר את התמיכה בישראל. לפעמים, דרך הכדורגל, אנשים מבינים דברים שלא הבינו קודם".
"לא נשארה עין יבשה"
בת חן רוזנר, יושבת ראש מועדון האוהדים של ורדר ברמן בישראל, אומרת: "סביב שנות ה־2000 היו המון נאצים ואנשי ימין קיצוני ביציעים וזה יצר מהומות בקרב המועדון ואוהדים. נעשה מהלך רציני של מיגור הנאציזם ביציע לפני כ־20 שנה, והמועדון מוביל ערכים של קבלת השונה, מלחמה באנטישמיות וגזענות, קבלת להט"ב. זה קיים בעוצמות משמעותיות במועדון הזה.
"ב־7 באוקטובר בשעה 15:30 כבר הונפו שלטים ביציעים שקוראים לגינוי מתקפת הטרור, עוד לפני שהבנו בארץ את התמונה המלאה. ומאז, שבת אחרי שבת הם הניפו שלטים וקראו להחזרת החטופים. המועדון הוציא הודעות תמיכה במאבק להחזרת החטופים. זו היתה קרן אור בחושך שהיינו בו.
"יצרנו קשר עם הנהלת הקבוצה באמצעות פליקס טמסוט, עיתונאי ישראלי מגרמניה, וכמה שבועות אחרי הטבח דיברנו בזום עם ארגוני האוהדים. במארס 2024 הגעתי למפגש מול דורטמונד והוזמנתי לדבר מול כל האוהדים על המצב, ולאחר מכן יצאה הודעה מוקלטת מאמו של הירש שדיברה לקהל, ולא נשארה עין יבשה באצטדיון".
