מחאה, איומים ובריחה: הסיפור שמביך את הספורט האיראני

הוועד האולימפי של איראן שלח לאחרונה מכתב לוועד האולימפי הבינלאומי ולמועצה האולימפית של אסיה, ובו דרש לפתוח בחקירה בעקבות התקיפות שלטענתו ביצעו ישראל וארצות הברית.

לטענת האיראנים, ההפצצות גרמו לנזק למתקני ספורט ברחבי המדינה ואף הובילו למותם של אנשים מקהילת הספורט המקומית. במכתב נטען כי פעולות אלו עומדות בניגוד לעקרונות האמנה האולימפית, מסמך שמדגיש את ערכי כבוד האדם, הסולידריות והקירוב בין עמים באמצעות הספורט.

אבל הקריאה האיראנית לכבוד האדם מעוררת שאלה מתבקשת: עד כמה המשטר עצמו עומד באותם ערכים שהוא דורש מהעולם? ספויילר: הוא לא.

האירוניה התחדדה לאחרונה כאשר נבחרת הנשים של איראן בכדורגל בחרה בצעד אמיץ במיוחד. במשחק הפתיחה בגביע אסיה סירבו השחקניות לשיר את ההמנון הלאומי, מחאה שקטה אך עוצמתית נגד המשטר.

עבור רבות מהן, מדובר היה בסיכון ממשי. זמן קצר לאחר מכן החלו להגיע איומים על חייהן ועל חיי בני משפחותיהן, לחצים שהובילו אותן לשנות כיוון: במשחק הבא הן כבר נאלצו לשיר את ההמנון ואף להצדיע לדגל.

הסיפור לא הסתיים שם. לפי דיווחים, הפחד היה כה גדול עד שחלק מהשחקניות ניסו לפנות לעזרה באמצעות שפת הסימנים מתוך האוטובוס של הנבחרת. הקריאה השקטה הזו לא נעלמה מעיני העולם.

נשיא ארצות הברית לשעבר דונלד טראמפ קרא לממשלת אוסטרליה להעניק להן מקלט מדיני ובסופו של דבר חמש מהשחקניות אכן קיבלו מקלט כזה.

המקרה הזה חושף את הפער בין המסרים שמגיעים מטהרן כלפי העולם לבין המציאות שעמה מתמודדים ספורטאים בתוך איראן.

מצד אחד, המשטר דורש מהקהילה הבינלאומית להגן על ערכי הספורט ועל כבוד האדם.

מצד שני, אותם ערכים עצמם נרמסים כאשר ספורטאיות מעזות להביע מחאה או להראות סימן של עצמאות.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

השאלה הגדולה כעת היא האם המחאה של שחקניות הנבחרת תישאר רגע סמלי בלבד, או שמדובר בתחילתו של שינוי עמוק יותר בזירה הספורטיבית האיראנית.