נשמע כמו מדע בדיוני: כשהספורט איחד בין ישראל לאיראן

עד כמה שזה מדהים לשמוע, בשנות ה-50, ה-60 ועד אמצע שנות ה-70, ישראלים חיו ועבדו באיראן, כאילו הייתה מדינה במרכז אירופה. אלו היו הימים שבהם שגרירות איראן פעלה ברחוב הירדן 60 ברמת גן ומטוסי אל על היו נוחתים שלוש וארבע פעמים בשבוע בנמל התעופה של טהרן.

היום זה נשמע כמו פנטזיה, אבל זו הייתה המציאות לפני המהפכה האסלאמית של האייתוללה חומייני לפני 47 שנים. בשנים הללו ביקרו ספורטאים ישראלים בטהרן כאילו זו הייתה אתונה או בודפשט. לפני כמה שנים ראיינתי את גיורא שפיגל למגזין "בלייזר" ז"ל, שסיפר לי היכן הוא היה בתקופת מלחמת ששת הימים.

"בגמר אליפות אסיה לנוער של 1967 זכינו בתואר בתאילנד. אחרי הטורניר המאמן צ'יריץ' שלח אותי ואת שמוליק רוזנטל לנבחרת אסיה. נסענו למלזיה ופיטר שילטון, שהיה שוער צעיר בלסטר, עצר לי פנדל. לא סיפרתי לאף אחד, כדי שלא ידעו שהחמצתי. בדרך חזרה לארץ הייתה נחיתת ביניים בטהרן.

"בדיוק באותו יום פרצה מלחמת ששת הימים. נאמר לנו שהמטוס ימשיך לרומא. אז החלטנו להישאר בטהרן. שמוליק ואני נכנסו לבית מלון ונתקענו שם שבוע. אין טלוויזיה, אין רדיו. שמענו על מה שקורה בארץ רק בטלפון. אחרי שבוע המלחמה הסתיימה וחזרנו לארץ, ואבא שלי, שהיה חבר אגד, הגיע עם האוטובוס לשדה התעופה כדי לקחת אותנו הביתה".

הישראליות על אדמת איראן

היום הסיפור הזה נשמע סוריאליסטי לחלוטין. אבל אלו היו ימים אחרים. שפיגל בן ה-20 הגיע שוב איראן שנה לאחר מכן, ב-1968, הפעם עם הנבחרת הלאומית של ישראל. אליפות אסיה התקיימה אז בטהרן ושפיגל הבקיע ארבעה שערים: שניים נגד הונג קונג, אחד נגד טייוואן ועוד אחד במשחק האחרון של האליפות, נגד איראן – שניצחה 1:2 וזכתה בתואר.

ב-1970 הגיעה לטהרן הפועל תל אביב, אז אלופת המדינה, לטורניר גביע האלופות של אסיה. אלופת לבנון הומנטמן סירבה לשחק מול האדומים בחצי הגמר, אבל לאלופה האיראנית טאג' לא הייתה שום בעיה לשחק בגמר מול הקבוצה של המאמן רחביה רוזנבוים.

יחזקאל חזום העלה את הפועל ליתרון בדקה ה-70 אבל טאג' (ששמה שונה אחרי המהפכה האסלאמית ל"אסטגלאל") ניצחה 1:2 בהארכה את הקבוצה בה כיכבו השוער אריה בז'ראנו, שייע פייגנבוים וכמובן רוני קלדרון האגדי. שנה לפני כן מכבי ת"א זכתה בגביע אסיה לאלופות בטורניר שהתקיים בבנגקוק. בדרך לגמר (ולניצחון על יאנגזי הקוראנית), סיימה מכבי של המאמן יוסל'ה מרימוביץ ב-0:0 עם האלופה האירנית פרספוליס.

נבחרות הכדורגל של ישראל ואיראן נפגשו חמש פעמים בין 1958 ל-1974. הניצחון הישראלי היחיד היה במפגש הראשון, ב-1958 בטוקיו, במסגרת משחקי עמי אסיה בטוקיו. נחום סטלמך כבש צמד, שייע גלזר ונח רזניק השלימו ניצחון 0:4 קליל.

במשחקים הבאים האיראנים היו כבר יריב חזק בהרבה, והם ניצחו בשלושה מארבעת המשחקים, כולל פעמיים בטהרן. חוץ מהמשחק ההוא ב-1968, שהיה האחרון של המאמן היוגוסלבי מילובאן צ'יריץ', הזכור והמדובר ביותר היה זה שהתקיים בגמר משחקי עמי אסיה ב-1974, לעיני 100 אלף צופים.

שייע פייגנבוים סיפר לא פעם על הפחד שאפף את השחקנים, ושהאוהדים האיראנים זרקו למגרש תרנגולות שחוטות. איראן ניצחה 0:1 משער עצמי של יצחק שום – שדוחה את תיאוריות הקונספירציה לפיהן כבש בכוונה כדי שהנבחרת תפסיד ותצא בחיים מהאצטדיון.

דומיננטיות בכדורסל

מה שעוד קרה באותה "אולימפיאדה אסיאתית" זו הזכייה של נבחרת הכדורסל במדליית הזהב. כדורסל הוא ענף פחות פופולרי באיראן מכדורגל, ולכן שם לא הייתה יריבות בין שתי הנבחרות. הבדל נוסף הוא שנבחרת הכדורגל של איראן מעולם לא ביקרה בישראל, בעוד שנבחרת הכדורסל שיחקה ביד אליהו ב-1966.

ב-21 ביוני 1966 מילאו 5,000 צופים את יציעי מגרש יד אליהו, שהיה אז עדיין ללא גג, כדי לראות את ישראל מביסה את איראן 44:91 במשחק ידידות. את הנבחרת אימן אז שמעון "צ'ינגה" שלח, אביו של כדורגלן העבר וכיום עוזרו של רן בן שמעון בנבחרת הכדורגל, אמיר שלח. עופר אשד קלע 18 נקודות ותנחום כהן מינץ הוסיף 16.

המשחק ההוא היווה הכנה עבור שתי הנבחרות למשחקי עמי אסיה שהתקיימו חצי שנה לאחר מכן בבנגקוק. שישראל ניצחה שם את איראן 55:87 בדרך לזכייה בזהב. המשחק הכי מוזר היה ב-1959 באליפות אירופה שנערכה באיסטנבול, כששתי הנבחרות האסיאתיות נפגשו במסגרת משחקי הדירוג. ישראל ניצחה 43:68 עם 12 נקודות של שבתאי בן בסט.

זיכרונות טובים ופיסטוק חלבי

עם כל הכבוד לסיפורי הכדורגלנים, ממשחקי עמי אסיה שנערכו ב-1974 כמעט כל 61 הספורטאים הישראלים שהיו בטהרן חזרו לארץ עם תחושות טובות. התחרויות שודרו בטלוויזיה בארץ והרייטינג היה מטורף, וכל העיתונים שלחו נציגים לטהרן כדי לסקר את הישגי המשלחת, שחזרה לישראל עם 19 מדליות, כולל 7 מזהב.

בראיון ל"היום" סיפר מוטי ארואסטי, שהיה אז בן 20: "זה היה אירוע חיובי. לא הרגשנו שום טינה כלפינו ולא היה שום רגע של פחד. נפגשנו עם הקהילה היהודית והרבה יהודים באו למשחקים שלנו לעודד. היו אפילו כמה חבר'ה שנשארו אחרי הטורניר עוד כמה ימים וסיירו בשווקים. את הפיסטוק החלבי המצוין שהיה להם לעולם לא אשכח".

גם אסתר רוט שחמורוב, שזכתה בשלוש מדליות זהב, בריצות ל-100 מטר, 200 מטר ו-100 מטר משוכות, סיפרה תמיד בערגה על אותו פיסטוק חלבי מפורסם. וזה קרה שנתיים אחרי הטראומה של אולימפיאדת מינכן, שבה נרצח מאמנה עמיצור שפירא.

קשה להאמין, אבל ישראל ואיראן גם התמודדו במסגרת גביע דייויס בטניס. ב-1968 נסעו לטהרן אלעזר דוידמן, יוסי שטבהולץ ואיאן פרומן, העולה החדש מדרום אפריקה והפסידו 4:1. זו הייתה גם התוצאה בשני המפגשים הבאים בין שתי הנבחרות, ב-1972 ברמת גן (לפני הקמתו של המרכז ברמת השרון) וב-1974 בטהרן.

בן רגע הכול התהפך

חמש שנים לאחר מכן הכל השתנה. איראן הפכה בבת אחת ממדינה חילונית, שבה נשים הסתובבו בשמלות מיני ורקדו בדיסקוטקים, למדינה מוסלמית שיעית קיצונית שבה פועלת "משטרת המוסר", שכופה על נשים לחבוש חיג'אב – כולל על ספורטאיות.

ישראל הפכה כהרף עין ממדינה ידידה שיש איתה קשרי מסחר, תרבות וספורט -  ל"שטן" שצריך לשאוף להשמיד אותה. וכמובן, על הספורטאים האיראנים נאסר להתמודד מול ספורטאים "ציונים". לא פעם הם הפסידו בכוונה כדי שלא להגיע לסיטואציה – או שביימו פציעות ומחלות.

האירוע המכונן היה באליפות העולם בהיאבקות שהתקיימה ב-1983 בקייב, אז עדיין חלק מבריה"מ. באחד הקרבות המוקדמים הוגרל המתאבק האיראני בייז'אן סייפחאני להתמודד מול הישראלי קונאשווילי במשקל עד 74 ק"ג בסגנון יווני-רומי. הוא ניצח 4:7.

אבל שמחתו של סייפחאני, שהיה מדורג אז 9 בעולם, הייתה קצרה מאוד. כשהסיפור התפרסם הורה שר החוץ דאז עלי אכבאר ולייאתי לכל המשלחת לחזור מיד הביתה. כל הספורטאים ובעלי התפקידים ננזפו בחומרה, ואז גם יצאה ההוראה הרשמית: מעתה והלאה אף ספורטאי איראני לא יתמודד יותר מול ספורטאי "ציוני", גם לא בתחרויות לא רשמיות.

הצו הנשיאותי הזה נשמר מאז באדיקות, כבר 43 שנה. ב-2005 כשאיראן הוגרלה לאותו בית עם ישראל באליפות העולם לקדטים בארגנטינה, היא מיד הודיעה על פרישה, לכאורה בשל "בעיות בהנפקת ויזות". ברישומי האליפות מצוין שישראל של ליאור אליהו ויותם הלפרין ניצחה את איראן 0:20 טכני.

שנה לפני כן הג'ודוקא אראש מיר-אסמאילי הגיע לאולימפיאדת אתונה 2004 כמועמד בכיר למדליה. הוא גם היה נושא הדגל האיראני בטכס הפתיחה. אבל כשהוגרל מול אודי וקס בסיבוב הראשון, מייד פסל את עצמו בטענה שהוא מעל המשקל המותר. מיר-אסמאלי חזר לטהרן והתקבל כגיבור. הוא קיבל מהנשיא מוחמד חאתאמי בונוס של 125 אלף דולר וראש עיריית טהרן מוחמד באגהר גליבאף החליט לקרוא בניין מרכזי בעיר על שמו.

אירוע משמעותי נוסף היה באליפות העולם עד גיל 23 שנערכה בפולין ב-2017. מאמנו של המתאבק אלירזה קארימי צעק עליו במהלך הקרב: "תפסיד אלירזה, תפסיד!", כשהתברר לו שאם ינצח יאלץ להתמודד מול יורי קלשינקוב הבאר-שבעי. קארימי חזר לאיראן כגיבור לאומי.

האייתוללה עלי ח'אמנאי העניק לו טבעת יקרת ערך והכריז: "ישראל תחדל להתקיים בעוד 25 שנה, ועד אז לציונים לא יהיה רגע אחד של שקט". מאז אותו אירוע ומאז אותה הכרזה עברו תשע שנים. ח'אמנאי הוא זה שחדל להתקיים ואיראן עולה בלהבות. השאלה מתי יחזרו ספורטאים ישראלים ואיראנים להתמודד זה מול זה, כפי שהיה בעבר הרחוק, נותרה פתוחה.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות