במונדיאל 1974 העפילה נבחרת זאיר לטורניר הגמר, הישג היסטורי למדינה האפריקאית.
מי שעמד מאחורי החגיגות היה הרודן מובוטו ססה סקו, שראה בכדורגל כלי תעמולה מושלם. בעיניו, ההשתתפות במונדיאל נועדה להציג לעולם תדמית של מדינה חזקה ומתקדמת.
על הדשא, המציאות היתה שונה. זאיר הפסידה 2-0 לסקוטלנד במשחק הפתיחה, ואז קרסה עם תבוסה קשה במיוחד (9-0) ליוגוסלביה.
התוצאה הזו עוררה זעם בצמרת השלטון. לפני המשחק השלישי מול ברזיל קיבלו השחקנים מסר ברור בחדר ההלבשה. אם תפסידו בהפרש של יותר משלושה שערים, אין לכם למה לחזור הביתה.
המסר לא הותיר מקום לפרשנות. השחקנים עלו למגרש כשהם מבוהלים, לא מהיריבה אלא מהשלכות התוצאה. ברזיל עלתה ליתרון 2-0 ואז זכתה בבעיטה חופשית מסוכנת סמוך לרחבה. ברגע הזה יצא מוופו אילונגה מהחומה ובעט בכדור בעוצמה הרחק מהמקום.
זה לא היה חוסר ידע. אילונגה הכיר היטב את החוקים. הוא פשוט ניסה לגנוב זמן. עוד כמה שניות, עוד נשימה. עוד סיכוי למנוע שער נוסף. מהלך נואש של שחקן שמנסה להציל את עצמו ואת חבריו.
המשחק הסתיים ב- 3-0. מבחינת ברזיל זה היה עוד ניצחון שגרתי. מבחינת זאיר זה היה קו ההצלה. השחקנים חזרו לארצם בשלום. לא גיבורים, לא מפורסמים, אבל חיים.
מאז אותו רגע הפך המהלך לסמל. לא של טיפשות ולא של חוסר מקצועיות, אלא של הפחד שמסתתר לפעמים מאחורי כדורגל בינלאומי. תזכורת לכך שיש מגרשים שבהם המשחק הוא הרבה יותר ממשחק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
