נבחרת אנגליה של תחילת שנות ה-2000 נחשבה לנבחרת לוזרית, אנדראצ'יברית, שאיכשהו מצליחה לפספס הזדמנויות בטורנירים גדולים ורושמת הפסדים מפתיעים בדרכים מפתיעות גם כן. עם פול סקולסף סטיבן ג'רארד ופרנק למפארד בקישור, וויין רוני בהתקפה וחוליית הגנה של ג'יימי קארגר וריו פרדיננד, הייתה ציפייה שכוכבי הפרמייר ליג יתעלו ויזכו בתואר, אבל ארון התארים של נבחרת שלושת האריות נותר ריק מאז 1966.
ג'רארד, אגדת ליברפול ומאמן לא כל כך מצליח בהווה, התייחס בפודקאסט של פרדיננד לאותה תקופה ולא חסך בביקורת על שחקני הנבחרת: "אני חושב שכולנו היינו לוזרים אגואיסטיים. אני צופה בטלוויזיה עכשיו ורואה את ג'יימי קארגר יושב ליד פול סקולס וזה נראה כאילו הם חברים 20 שנה. אני רואה את מערכת היחסים של קארגר עם גארי נאוויל ונראה כאילו הם תמיד היו חברים. אני קרוב לוודאי יותר קרוב אלייך עכשיו מאשר לפני 15 שנה כששיחקנו יחד.
"למה לא התחברנו בגיל 20,21,22 או 23?" תהה ג'רארד, "זה היה בגלל אגו? בגלל יריבות? למה עכשיו, בשלב הזה של החיים שלנו, אנחנו פתאום בוגרים מספיק כדי להתחבר? למה זה לא היה יכול לקרות אז? אני חושב שזה היה בגלל התרבות שהייתה באנגליה בזמנו. היינו רוב הזמן בחדרים, לא יזמנו את החברויות, לא התנהגנו כקבוצה".
ג'רארד שיחק כמעט כל הקריירה בליברפול, בה גדל, עד שעבר ללוס אנג'לס גלקסי כשהגיע לגיל מתקדם יותר. בנבחרת אנגליה הוא שותף ל-114 משחקים וכבש 21 שערים, אבל הודה שהוא שנא להיות שותף לאווירה שיצרו שם. הוא זכה להצלחה רבה בריינג'רס כמאמן, אבל נכשל כשעשה את קפיצת המדרגה לאסטון וילה ופוטר תוך זמן קצר. הישג השיא של אנגליה איתו היה רבע גמר המונדיאל ב-2010, אז קרה "שער הרפאים" של למפארד שנתן את הטריגר להכניס את הטכנולוגיה למגרשים.
