זה היה מסע להיסטוריה - אבל גם לעתיד. בשבוע שעבר ערך מועדון "הכח וינה" ערב לציון 100 שנה לאליפות הראשונה והיחידה של קבוצת הכדורגל. למעשה, מדובר באליפות הרשמית הראשונה בהיסטוריה של קבוצה אירופית (לפניה היו רק קבוצות מהאי הבריטי).
הכח וינה לא שרדה את השואה וחזרה רק לאחר המלחמה כעוף החול, כאשר כיום אין לה אולי קבוצת כדורגל, אבל יש לה מועדון ספורט משגשג עם שלושה ענפים מובילים: שחייה (איך לא, הכח הצמיחה את השחייניות הגדולות בהיסטוריה של אוסטריה), טניס וג'ודו (הכח שיגרה למשחקים האולימפיים בטוקיו נציג לא יהודי, שאף התחרה בישראל בשתי תחרויות).
הגביע שבו זכתה הקבוצה הגיע לכפר המכביה לפני יותר מ־50 שנה לאחר שעבר תלאות ושרד מלחמת עולם, וגם הרבה שוחד לקצינים נאצים כדי שיוכל לנחות בארץ הקודש. מאז הוא שוכן במוזיאון הספורט היהודי, שבשנה האחרונה אני משמש כאוצר שלו.
וכך, מצאתי את עצמי ערב השנה העברית החדשה, כאבות אבותיי, נודד לווינה, כאשר באמתחתי גביע האליפות ההיסטורי, שלראשונה מזה 87 שנים חזר לאדמת אוסטריה. מיותר לציין שבערב עצמו הייתי היחיד ככל הזכור לי שעלה לבמה ללא עניבה, בכל זאת אני רגיל לאירועים בבלומפילד.
מנכ"ל האלופה שטרום גראץ הביא עימו את צלחת האליפות מהעונה החולפת והיא הונחה לצד צלחת האליפות ההיסטורית. באותו הרגע דמעות רבות הופיעו באולם, ודניאל פוקס, סגן נשיא הכח וינה, אמר: "כשיצאתי למסע אחר הגביע לא האמנתי שנמצא אותו דווקא בישראל. אבל ידעתי שלחגיגות ה־100 אני מביא אותו, זו היתה השאיפה שלי".
צריך לזכור: הכח וינה היתה אימפריית הספורט של אוסטריה בכלל והעיר וינה בפרט. היא התקיימה בין 1909 ל־1938, ואז עם נפילתה נפל גם הספורט באוסטריה, כמו גם בהונגריה. סיפורה של קבוצת הכדורגל (הראשונה לנצח קבוצה אנגלית על אדמת אנגליה) ידוע, אבל היו שם גם השחיינית יהודית דויטש שלא הסכימה לייצג את אוסטריה במשחקים האולימפיים בברלין, שחקני כדורמים, מתעמלים, שחמטאים, ועוד. עתה, כשהקהילה היהודית באוסטריה מונה רק 15 אלף חברים, וכמו כל קהילה יהודית בעולם בעת הזאת היא נלחמת עם גלים מחודשים של אנטישמיות ועם שאלת הזיקה לישראל - הנוכחות של הכח היא קריטית בשאלת הזהות.
לאירוע (ש־200 כרטיסים נמכרו אליו במחיר של 500 יורו לאחד, ועוד 100 בקשות נדחו) הגיעו גם אנשי התאחדות הכדורגל האוסטרית, אנשי אוסטריה וינה וגם מיטב הסלבס הווינאים, כולל הזוכים ב"רוקדים עם כוכבים". זה לא מפתיע, כי גם בימים עברו הכח ערכה ערבים שכאלה כדי להתרים את האוהדים היהודים במטרה שהקבוצה תוכל להתקיים. שום דבר, אולי, לא באמת השתנה.
למחרת האירוע העיתונות האוסטרית מצאה מקום של כבוד למועדון שהיה אחד הסמלים של המדינה, לפני שהנאצים לקחו הכל. דניאל פוקס והנשיא תומאס לוי מחזיקים את הכח בחיים: "כי זה זורם לנו בדם, זה העולם שגדלנו לתוכו".
לפוקס ולוי הענקתי במתנה מהמוזיאון מדליות מקוריות של יהודית דויטש, והם העניקו לי במתנה עותק מהעיתון של יוני 1925. העיתון שמבשר ש'הכח' היא האלופה לאחר שאת שער הניצחון בכלל כבש השוער, שנפצע, חזר למגרש כשחקן שדה (בעידן ללא חילופים) ונגח את השער המכריע.
עולם ומלואו
"תחשוב", אומר לי פוקס, כשהוא שואף עמוק את הסיגריה שמסמנת את סיומו של האירוע, "שבחגיגות ה־200 לאליפות הזאת אף אחד לא יהיה כאן, ואולי אפילו לא בחגיגות ה־150. לכן זה היה חשוב לקיים את הערב הזה. גם בשביל הדורות הקודמים, אבל גם בשביל הדורות הנוכחיים".
רגע לפני שעליתי למטוס בווינה וחזרתי עם הגביע הקדוש לישראל, עלתה קריאת 'האף־האף הכח' מצד האנשים שהתארחתי לרגע בעולמם, והם החזירו אותי למשחקים בווינטר, שם עלתה הקריאה 'הך־הך הכח". סיפורו של גביע אחד, שמכיל בתוכו עולם ומלואו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו