צמרמורת של התרגשות מגודל ומעוצמת המקום, זו הייתה התחושה כשעליתי לקומה השישית ביציע, לעמדת הטלוויזיה של ספורט1 באנפילד. אני לא אוהד ליברפול, אבל התחושות שעוברות בגוף, כשעשרות אלפי האוהדים שרים בגרון ניחר את "You’ll Never Walk Alone" גורמים לצמרמורות בכל הגוף גם לסתם אדם מהשורה, בטח למי שגדל על ההילה של אחד המועדונים הגדולים בעולם.
אתה מרגיש את המסורת, את קני דלגליש, סטיבן ג'רארד, יורגן קלופ. כישראלי אתה נפעם מהעובדה שזה היה הבית של יוסי בניון, רוני רוזנטל ואבי כהן ז"ל, שזכו לחוות את התחושה הזאת שוב ושוב במהלך העונה.
אי אפשר שלא להרגיש את המסורת, את הכבוד העצום לכוכבי העבר, לאנשים שבנו את המועדון, את ההיסטוריה שנושפת עליך בכל פינה, בתוך ומחוץ לאצטדיון האדיר הזה.
מבחינת כדורגל, חיכה לנו משחק בין שתיים מהקבוצות הכי חזקות בממלכה, האלופה וסגניתה, ליברפול וארסנל. שתי קבוצות שסיימו את העונה שעברה כחזקות בליגה ועברו קיץ חסר תקדים מבחינת רכש ושדרוג הסגל. האלופה ליברפול עשתה מהפך בסגל לא רק מבחינת שחקנים, אלא גם מבחינת סגנון.
ליברפול השקיעה 339 מיליון יורו וזה עוד לפני שהתברר בבוקר יום שני שהיא הצליחה לסגור את עסקת אלכסנדר איסק תמורת כ-150 מיליון יורו. וזה לא רק הסכומים המטורפים, אלא גם העובדה שקבוצה שלקחה את אחת האליפויות הדומיננטיות בתולדות הפרמייר ליג, משנה לחלוטין את הההרכב והסגנון שלה.
מנגד, ארסנל של מיקל ארטטה, שסיימה עונה שלישית ברצף כסגנית, השקיעה 293 מיליון יורו (כשהיא מוכרת שחקנים ב-8 מיליון יורו בלבד) והביאה שחקן על בכל עמדה שהייתה חסרה לה. כבונוס, היא העמיקה את הסגל ונתנה לארטטה, שסבל מהמון פציעות בשנה האחרונה, שני שחקני טופ בכל עמדה.
זה שיוזם וזה שמגיב
המשחק עצמו לא התעלה לרמה גבוהה. ארסנל שלטה במחצית הראשונה ונראה היה שמבחינה טקטית המשחק הולך לכיוון שארטטה רוצה, אבל מלבד נוני מדואקה שביצע פעולות איכותיות של 1 על 1 מול מילוש קרקז, ארסנל לא באמת סיכנה את ליברפול. במחצית השנייה ראינו את ההבדל בין הקבוצות ובעיקר בין המאמנים וכאן אולי נמצא סימן השאלה הגדול בהקשר של שאיפות ארסנל לאליפות.
ארנה סלוט בונה את הקבוצה שלו מחדש העונה - משימה מאוד מורכבת למאמן שעונת הבכורה שלו הייתה על סף שלמות - והוא היה זה שיזם במחצית השנייה. הוא ביצע את החילופים ראשון, הוא הבריק עם ההצבה של דומיניק סובוסלאי כמגן ימני, הוא שינה את אופי המשחק בפעימה השנייה שלו ולבסוף בא על שכרו. מנגד, ארטטה רק הגיב. למרות עומק אדיר בספסל ויכולת פושרת מינוס של שחקנים כמו מרינו, מרטינלי, רייס ויוקרס, הוא ביצע חילופים יזומים ראשונים רק בדקה ה-70 (החילוף הראשון היה כפוי עקב פציעת סאליבה), לא ביצע שינויים טקטיים ולא הגיב לשינויים של סלוט, שעיקרו לחלוטין את משחק ההתקפה של קבוצתו וגרמו לכך שארסנל סיימה את המחצית השנייה ללא איום אחד למסגרת.
ופה מצויה הדאגה הגדולה של ארסנל. ארטטה מונה בדצמבר 2019 והחזיר את הקבוצה לטופ של הפרמייר ליג. אבל יש הבדל גדול בין להקפיץ קבוצה ממקום 6-7 למקום שני, לבין הצעד הכי גדול – מעבר מסגנית לאלופה. ואחרי המשחק אתמול באנפילד, סימני השאלה סביב היכולת של ארטטה לעשות את הצעד הנוסף עלו מדרגה, בטח לאור היוזמה של המאמן שמנגד, שהראה איך עושים זאת נכון.
הדבר שכן מעודד מבחינת ארסנל הוא שהיא הגיעה למשחק ללא השחקן הכי איכותי שלה בהתקפה, בוקאיו סאקה, היא איבדה את וויליאם סאליבה, הבלם הבכיר שלה ויש שיגידו (ואני ביניהם) הטוב בפרמייר ליג, כבר אחרי 4 דקות. נוסיף אליהם את הקפטן מרטין אודגור שעלה רק בדקה ה-70, קאי האברץ הפצוע ואברצ'י אזה שרק עכשיו הגיע וייקח לו זמן להיכנס למערכת - ונקבל חצי קבוצה שכן היו לה רגעים טובים במחצית הראשונה ובשורה התחתונה נכנעה רק לבעיטה חופשית מדהימה אחת.
אז כן, יש סימני שאלה סביב הדוגמטיות של ארטטה, אבל אני עדיין מחזיק בדעה שארסנל של העונה היא הקבוצה העמוקה והשלמה בליגה. ברגע שהפצועים יחזרו וארטטה כן ייצא מהקיבעון ויעשה את ההתאמות מבחינת ניהול המשחק וההרכבים לסגל האדיר והעמוק שעומד לרשותו, ארסנל תהיה זו שתניף את גביע האליפות בסיום העונה.
אבל מעבר לתוצאה, למשחק ולהשפעות על מאבק האליפות, לסיים אחה"צ כאלה באנפילד היוו הרבה יותר מסתם משחק כדורגל עבורי. זה להיות חלק ממשהו הרבה יותר גדול. לצעוד במנהרה המיתולוגית שצעדו בה גדולי שחקני העולם, לדרוך על הדשא ליד הקופ, אחד היציעים המפורסמים בעולם, לפרשן משחק בתוך אצטדיון אגדי שבו העבר וההווה מתמזגים ליצירת רגעי כדורגל בלתי נשכחים, בדיוק כמו השער המרהיב של דומיניק סובוסלאי בדקה ה-83, הם חוויה שאקח איתי לכל חיי וגורמת לי להגיד תודה. תודה למי ששלח אותי ותודה לך כדורגל.
