"מי זה?" שאל צ'רלי רשאק כשהגיע לאחר ארוחת הצהריים לספסלים שלצד המגרש, שם עקבו מאמני האקדמיה השונים של ברצלונה אחר המשחק. זו היתה שאלה רטורית. הצעיר עם הכדור הדבוק לרגליו, בעל המהירות העילאית וכושר הכדרור המדהים היה חייב להיות הנער הארגנטינאי שנבחן מול שחקנים גבוהים ומבוגרים ממנו. מיגלי וריפה ענו לצ'רלי פה אחד, בלי להסיר עיניהם מהמגרש: "מסי".
צ'רלי רצה להחתים אותו מייד: "הוא כאן כבר 15 יום, וזה 14 יום יותר מהנדרש. אם חייזר ממאדים היה עובר פה וצופה בו, גם הוא היה מבין שמדובר במשהו מיוחד". זה היה ב־2 באוקטובר 2000. חורחה וליאו חזרו לארגנטינה למחרת. "אל תדאגו, אנחנו נסדר הכל ותוכלו לחזור כאשר העונה תתחיל. או לפני", הבטיח צ'רלי. אבל ליאו היה זר ולכן לא היה יכול לשחק במשחקים שארגנה ההתאחדות הספרדית.
הוא גם היה קטן כמו שחקן כדורגל שולחן. ורק בן 13. ובהתאם לתקנות פיפ"א, ברצלונה היתה צריכה למצוא לאביו עבודה. ובאותה תקופה קבוצת הבוגרים, שלא כל כך הצליחה, היתה בעדיפות העיקרית של המועדון הבלתי יציב. והם נאלצו לתת לו חוזה טוב יותר מזה ששחקני נוער מקבלים בדרך כלל. ו... "אם וכאשר הוא יהיה כוכב־על, אנחנו כבר לא נהיה כאן", אמר אחד המנהלים. ו... כמעט אף אחד לא היה מוכן לקחת את הסיכון.
"אתה באמת חושב שהוא שווה את כל הטרחה, צ'רלי?". זו היתה השאלה ששאל נשיא המועדון, ז'ואן גספארט. בינתיים, ברוסאריו עדיין חיכו לתשובה. חיכה לה הנער הצעיר ששוב שיחק במדי קבוצת הנוער של ניואל'ס. גם אביו חיכה לה, חי בחוסר ביטחון לגבי מצב עבודתו. חיכתה לה המשפחה, לא בטוחה אם לארוז מזוודות ולעזוב את המדינה, את החברים, את בית הספר, את החיים שלהם. או לא.
ריאל לטשה עיניים
עבר חודש. ועוד חודש. הגיע דצמבר. הם עשו מהם צחוק. הם לא אהבו אותו? האם הם לא הבטיחו? אף אחד כמעט לא השתמש אז באי־מייל. הטלפון צלצל לעיתים רחוקות.
וכך קרה שברצלונה קיבלה אולטימטום: או שמשהו ייחתם עכשיו, או שהילד יחפש את עתידו במקום אחר. אולי באיטליה. היתה להם הצעה אטרקטיבית על השולחן ממילאן. אולי בריאל מדריד, מועדון אשר רק חודשים ספורים קודם לכן הנחית מכה כואבת על נשמת ברצלונה כשהחתים את הקפטן הפורטוגלי שלה, לואיס פיגו. האירוע הותיר בבארסה פצע פתוח. המנהל הספורטיבי של ריאל, חורחה ולדאנו, לטש עיניו לכיוון רוסאריו.
רשאק התעקש בפני כולם שכדאי להחתים את ליאו וכל השאר כבר יטופל. "אנחנו לוקחים את הנושא ברצינות, תגידו לחורחה", היתה ההודעה ששלח רשאק למשפחת מסי. אבל לא היה די בכך.
"בא לך משחק זוגות, צ'רלי?". ההצעה הגיעה מג'וזף מריה מינגייה, הסוכן הקטלאני שהתפרסם כשהביא את מראדונה לברצלונה ב־1982. מינגייה היה מקורב להנהלה, חבר מועדון, והאיש שנשא בעלות הגעתם של בני מסי למבחנים. השניים נפגשו לעיתים קרובות במועדון הטניס פומפיה שבמונז'ואיק, שמנהל הסוכן עצמו. וכמו שקרה לפעמים, הוראסיו גאגיולי, מהמשרד של מינגייה, המדריך של מסי במהלך ביקורם בעיר, נרשם גם הוא למשחק.
זה היה ב־14 בדצמבר, עשרה שבועות לאחר ביקורם של ליאו וחורחה בברצלונה. אחרי המשחק הם שתו בירה, והיה זה מינגייה שהעלה את הנושא. "צ'רלי, אנחנו צריכים להתקשר למשפחה; אנחנו ממשיכים לומר להם שכן, שהכל בסדר, אבל עדיין לא הגענו לשום דבר קונקרטי, אנחנו צריכים לחתום על חוזה או משהו".
הוראסיו התעקש: "צ'רלי, הגענו עד כאן. אתה המנהל הטכני של המועדון, אתה צריך להתחייב היום שאתה מחתים את ליאו. ואם לא, עזוב את זה, זה בסדר, אתה תלך בדרך שלך ואנחנו נלך בדרך שלנו, זהו". משפחת מסי לא רצתה לחזור על מה שקרה לה עם ריבר - הבטחות שאינן שוות את הנייר שעליו נכתבו. הם הגיעו לנקודת האל־חזור. ברצלונה היתה עלולה לאבד את ליאו.
וצ'רלי, חסר הסבלנות, שמבין קצת בפרוטוקול, אמר: "בוא נראה, תעביר לי פיסת נייר".
"מלצר, עט ונייר בבקשה".
למלצר היה עט כדורי אבל לא נייר. משרדי המועדון היו סגורים.
"אז הנה". הוא שלף מפית נייר מאחד מכלי המתכת הקטנים האלה שמונחים על השולחנות.
"אתה יכול לראות שאנחנו רציניים בעניין הזה", אמר רשאק.
"בברצלונה, ב־14 בדצמבר 2000, בנוכחות האדונים מינגייה, הוראסיו גאגיולי וצ'רלס רשאק, המנהל הטכני של מועדון הכדורגל ברצלונה מתחייב להחתים, בלי להתחשב בכמה דעות מנוגדות, את ליונל מסי, כל עוד יכובדו ההבנות שסוכמו קודם לכן".
זה היה זה. זה מה שמינגייה רצה. כך גם הוראסיו, שדאג כי המפית תקבל אישור רשמי על ידי נוטריון לפני שנעל אותה בכספת. וכך גם רשאק, שהיה אחד מאותם אנשים המקבלים החלטות מהירות, בכדורגל וגם בחיים. זה היה הסכם ג'נטלמני שנערך בין חברים. כמו בימים עברו, כאשר לחיצת יד נחשבה מחייבת.
האיש שהחתים את מסי
יש הרואים במסמך הזה את המסמך החשוב ביותר בהיסטוריה של מועדון הכדורגל ברצלונה. עבור אחרים, רשאק למשל, זו פיסת נייר ללא חשיבות אמיתית, אשר נחתמה כדי לפייס את חורחה וליאו, ושתהפוך שנים אחדות מאוחר נושא לאנקדוטות החוזרות על עצמן בסיפור החתמתו של הארגנטינאי. מכאן ואילך הפך רשאק להיות ידוע בכל העולם כאיש שהחתים את מסי בברצלונה. משפחת מסי מעולם לא ראתה את פיסת הנייר הזו. אבל כיצד ייתכן שברצלונה חותמת הסכמים על מפית נייר?
"כששחקן מצליח, לכולם יש מה לומר, אמרתי כך, ניבאתי את זה, זה בזכותי... וכשמשהו משתבש, אף אחד לא לוקח אחריות על שום דבר". כך אומר צ'רלי רשאק, אחת הדמויות המוכרות ביותר במועדון, שאליו הצטרף בגיל 12, ושאותו שירת יותר מארבעה עשורים - כשחקן, כעוזרו של המאמן יוהן קרויף, כמאמן בעצמו וכיד ימינם של נשיאים שונים. צ'רלי לא הצליח למצוא שום דוח על ליאו שכתב בעצמו, אך הוא אינו מוטרד מזה: "לא כתבתי כלום, פשוט אמרתי להם כמה טוב הוא היה".
