"ב־7 באוקטובר איבדתי את בתי, רון, בנובה. מאז אני לא מסוגל לצפות במשחקי כדורגל. אני אוהד יונייטד מעל 30 שנה. היום החלטתי שזה משחק החזרה שלי לחיים - אחרי שנה וחצי במהלכן לא הייתי מסוגל. פוטבול, בלאדי הל". את המילים הללו כתב ארז צרפתי (55), אביה של רון ז"ל שנרצחה במסיבת הנובה, כתגובה לפוסט של העיתונאי שרון דוידוביץ'. זה קרה דקות לאחר שהארי מגווייר קבע 4:5 מדהים למנצ'סטר יונייטד על ליון בדקה ה־120 - שער שהעלה את השדים האדומים לחצי גמר הליגה האירופית.
ארז ריגש גולשים רבים שנתקלו בתגובה שלו, כולל את נציגי מועדון האוהדים של מנצ'סטר יונייטד בישראל, שהחליטו לממן עבורו טיסה לאנגליה, מלון במנצ'סטר וכרטיס למשחק גומלין חצי הגמר ב־8 במאי באולד טראפורד מול אתלטיק בילבאו.
בראיון מיוחד שמשלב בין עצב תהומי לעוצמה ותקווה מעוררות השראה, ארז מספר ל"ישראל היום" על בתו הבכורה, על הצוואה שהשאירה ושעליה הוא עובד מדי יום, ועל האהבה הגדולה לשדים האדומים, שגרמו לו לצעוק משמחה אחרי שנה וחצי של ריקנות.
"רון הייתה קצינת אבטחה ביב"א 506 והיתה אמורה להשתחרר בינואר 2024. היא הייתה תלמידה מצטיינת בתיכון, וכבר תכננה לעשות פסיכומטרי בדצמבר, לאחר מכן לטוס להודו עם בן זוגה עידן (הרמתי; ד.ל), שנרצח ביחד איתה, ואז לחזור לפני אוקטובר ולהתחיל ללמוד בטכניון בחיפה. היא היתה אחות בכורה מדהימה לשני האחים שלה - בר ורז, דמות מחנכת שתמיד דאגה לחיילים שלה ודאגה שהם יהיו בני אדם טובים עוד לפני שהם מבצעים פקודות. היא קראה להם 'הילדים שלי'. ילדה בת 22 שהתנהגה כמו אמא".
למסיבה בסמוך לקיבוץ רעים היא נסעה עם בן זוגה, שעבורו זו הייתה מסיבת הטבע הראשונה. לדברי אביה, רון הייתה "חיית מסיבות", השתייכה לשבט הנובה, ולמסיבה הם נסעו ביחד עם גיא דלאל ואביתר דוד, חברי ילדות שלה שעדיין חטופים בעזה.
מהר מאוד החגיגה הפכה לטבח נורא, אבל רון ועידן לרגעים מסוימים עוד שידרו מסרים שהכל יהיה בסדר. "כשהכל התחיל רון שלחה לנו הודעות שיש טילים ומפרקים את המסיבה ואז ב־08:45 הצלחנו לתפוס אותה", נזכר ארז וממשיך לגולל את רגעי החרדה. "הם כבר היו במצב שהם מתחבאים מהמחבלים, רון אמרה שיורים עליהם, אבל חשבה שצה"ל באזור. עידן לקח את הטלפון, שוחח איתי ואמר לי 'ארז, תוציא את הסטייקים מהמקפיא, אנחנו נחזור רעבים, אני שומר על רון'.
"משם כבר לא שמענו מהם יותר. רון הייתה בסטטוס נעדרת שלושה ימים ואז ב־1:07 בלילה שבין שני לשלישי דפקו לנו בדלת. מסתבר שבהתחלה הם עלו לרכב, רון נהגה כי היא הייתה הכי בשליטה ואז לפני שהם יצאו מרעים אמרו להם שיש מחבלים, הם ירדו מהרכב, התפצלו מהפאניקה, הסתתרו ונרצחו כשהם מסתתרים".
איך נראים חיים של משפחה שכולה? של אב שכול?
"אחרי שזה קורה כל המעגלים שלך אומרים לך 'תחזור לשגרה' ואני מוצא את עצמי בשבועות הראשונים מנסה לקום בבוקר ולנסוע לעבודה, אבל עולה לי בחילה, אתה לא מסוגל. רק אחרי כמה חודשים נפל לי האסימון שהמילים האלה - 'לחזור לשגרה' - הם שקר. כשאתה אבא - השגרה זה הילדים שלך. אם ב־6 באוקטובר השגרה שלי היתה רון וב־7 באוקטובר אין לי רון, אז מה זה 'תחזור לשגרה'? בשלב הזה הבנתי שאני צריך להמציא את עצמי מחדש. יש לי שתי אופציות - או למות ולעלות לרון או להמציא את עצמי מחדש.
"בגלל שרון הייתה בנאדם חינוכי, יצרתי צוואה חברתית. כתבתי הרצאה שנקראת ''הבא לאוהבך השכם לאוהבו' – זה משפט שרון הייתה אומרת - באורך שעה וחצי שאני מספר בה על רון, על הערכים שלה ומשם אני קורא למשתתפים להתחיל לעשות פעולות כדי להתאחד.
"רון הייתה בנאדם שכל הזמן חיבר, היא אהבה לטייל לפני הצבא. היא הכירה משפחה חרדית והתארחה אצלה בשבתות, היו לה חברים בדואים בגלל שהיא ממש אהבה את המדבר, היא כל הזמן אמרה לי 'אבא - די להסתכל על דת, גזע, מין. אם בן־אדם פותח לך את הלב - אז לך איתו'. החלטתי שאם אני חי אני מקיים את הצוואה שלה. יותר מ־7,000 איש שמעו את ההרצאה. יש שלב באבלות שבו אתה מבין שאתה הולך להיות נכה כל החיים. לאבד ילד זה נכות, אבל החלטתי שאני לוקח את האנרגיות שלי בלנסות לתקן קצת את מה שקורה. אם לא נתאחד, יהיה עוד 7 באוקטובר".
נראה שהשסע פה גדול ויהיה קשה לרפא אותו.
"זה לא מעניין אותי. צריך להבין משהו - החרדים והחילונים יישארו פה ואנחנו בינינו נהיה חייבים לייצר שיח. ערביי ישראל יישארו פה, הפלשתינים יישארו בעזה, אתה לא יכול לעשות להם שואה או טרנספר כי גם אלה שאיתך יהיו נגדך. אין משהו אחר חוץ מלנסות לדבר, וקודם כל אנחנו הישראלים. תחשוב על הנוער. ילדים בני 17 שהם העתיד שלנו, חווים את כל הדבר הזה שנה וחצי, ובראש שלהם פוליטיקה זה מי צועק יותר חזק, ככה מתעצב האופי שלהם.
"אני כבר תקופה ארוכה מנסה להיפגש עם השר יואב קיש כדי לנסות להבין איך אחרי מה שקרה לא משנים את תוכנית הלימודים באזרחות שנשארה זהה כמעט לגמרי מהימים שאני למדתי ולא עונים לי. זו בושה! אני אחד כמו דון קישוט כזה, אבל אם יוצא אפילו בנאדם אחד מההרצאה ואומר שהוא לקח משהו - זו הצוואה של רון".
"משחק החזרה שלי לחיים"
את האהבה הגדולה למנצ'סטר יונייטד ירש ארז מאבא שלו. כיליד שנות ה־70' הוא החל לראות כדורגל בשנות ה־80' - בדיוק בשנים הגדולות של ליברפול, הוא התלונן בפני אביו שגרם לו לקנא ביריבה הגדולה, אבל אז הגיעו ימי אלכס פרגוסון, שהפכו את יונייטד לאימפריה אירופית והסבו לארז המון רגעי אושר.
"בהתחלה אמרתי לאבא שלי 'מה עשית לי? תן לי לראות את קני דלגליש ואיאן ראש', ואז הגיע האיש הגדול ושינה את הכל. הייתי שלוש פעמים באולד טראפורד, עוד כמה פעמים עברתי ליד האצטדיון ונתתי נשיקה לבטון שם כי מבחינתי זה ה'מכה', ועכשיו אהיה בפעם הרביעית".
רון התאהבה גם בספורט?
"בטח. היא נולדה לאבא ששרוף מכבי ת"א ויונייטד ובאה איתי למשחקים וישבה לראות איתי משחקים בבית. היא הייתה בובה בלונדינית עם עיניים כחולות, אם היית שומע אותה מקללת בכדורגל, היית משתגע. אם היא הייתה מביאה הביתה חברים אוהדי הפועל או ליברפול, היא הייתה אומרת לי לפני, שלא יהיה בעיות".
מה הוביל אותך לראות דווקא את המשחק הזה בין יונייטד לליון?
"זה קוסמי, אין לי איך להסביר את זה. שני דברים נעלמו לי מהחיים אחרי שרון נרצחה. אחד זה אימונים והשני זה כדורגל. לא הייתי מסוגל לעשות את הדברים שנותנים לנשמה כיף. אני כל הזמן טוען שרון מנהלת אותי. אמרתי לבת הזוג שלי סתיו שיש משחק, היא ניסתה לשכנע אותי לקנות את הערוץ למשחק אחד ולנסות לראות. 'אם יהיה לך קשה - תפסיק', היא אמרה. ב־22:10, כשאני עם רגשות אשמה, פתחתי את הטלוויזיה ואני קולט שיש לי פתאום לחץ שלא חוויתי מאז 6 באוקטובר, פתאום כל התחושות הרעות נעלמו ברגע. הייתי שקוע במשחק, רצתי בבית, סתיו הסתכלה עלי ואמרה לי 'אני לא מאמינה למה שאני רואה' כי היא לא ראתה אותי קודם לכן רואה כדורגל, ואז קרה כל מה שקרה במשחק.
"זה כוח אלוהי, אני לא רואה משהו אחר. שנה וחצי אני לא רואה אותם, כנראה בשום משחק אחר שהייתי בוחר לראות לא הייתי נהנה כי הם נוראים העונה, ודווקא עכשיו אני זוכה לראות אולי את המהפך השני הכי גדול של המועדון אחרי הגמר מול באיירן ב־1999? ישר הוצאתי את המשפט 'זה משחק החזרה שלי לחיים'. אמרתי 'זה רון'".
"אין עם כמו שלנו בעולם"
מאז שרון נרצחה, ארז בחר לנצל את חשבון הפייסבוק שלו אך ורק כבמה לזכרה של בתו. האדרנלין שנותר לו דקות ארוכות אחרי המשחק הוביל אותו להגיב לשרון דוידוביץ' על הפוסט שלו, שבו סיכם את המשחק. חלפו 24 שעות עד שהבין כמה התגובה שלו ריגשה אלפים.
"מחמישי בערב עד שישי בערב לא נכנסתי לפייסבוק כי הייתי עסוק, ואז בשישי אני פותח את הפייסבוק והייתי בהלם. קיבלתי מאות הודעות אישיות, ראיתי שהעלו עלי כתבות באתרים על התגובה שלי. ואז ראיתי גם את התגובה של חוג האוהדים שהחליט להטיס אותי לחצי הגמר. אז הבנתי שכל מה שאני עושה בהרצאה על רון זה דבר נכון ושאין עם כמו שלנו בעולם.
"במדינה אחרת כנראה זה לא היה מעניין אף אחד, אבל פה קיבלתי אהבה בעוצמות שלא יכולתי לדמיין. החבר'ה ממועדון האוהדים מימנו לי מלון, טיסות, כרטיס למשחק, בנו לי מסלול. זה חיזק אצלי שוב את ההבנה - אם ניצור רק טיפה יותר דבק נהיה במצב הרבה יותר טוב. עזוב אותי מפוליטיקאים, ברגעים קשים אין כמונו".
מה רון הייתה אומרת לך אם היא הייתה שומעת על הטיסה?
"היא הייתה אומרת 'אבא, תחיה הכי חזק שאתה יכול, וכשאתה שם במנצ'סטר תשתה גם בשבילי, עד עילפון'".
