הסיפור שאינו נגמר: לתקשורת האנגלית יש תירוץ יוצא דופן ליכולת של הנבחרת

עיתונאי איטלקי־קרואטי שואל את דקלן רייס שאלה נפלאה: "האם היית מעדיף עיתונות אוהדת יותר כמו חלק מהעיתונות הלטינית, ולא לקבל את הקטילות הרגילות של העיתונות האנגלית? העיתונאים שלכם מתנהגים לפעמים כמו עיתונאים".

זה נכון, אנגליה היא דמוקרטיה מתפקדת, וזה הרבה יותר חשוב מתוצאות בכדורגל! רייס מודה שעדיף עיתונות חיובית, אבל אומר שהעיתונות בחדר היא הוגנת. גם כן חלק מהבנת הזרוע המבצעת את הדמוקרטיה!

גם המנג'ר שלו גארת' סאות'גייט לא מסתתר. הוא מקבל אחריות לכדורגל הרע של נבחרת אנגליה, אבל אומר שכל דבר שהוא יגיד לא רלוונטי, רק התוצאות והיכולת על המגרש. זה באמת שיפור בנבחרת האנגלית לעומת תקופות מהעבר. מודעות עצמית. ואנגליה יודעת שהיא משחקת רע ולא מספרת סיפורים של "עלינו כבר לשלב הבא".

אני שואל את דקלן רייס לגבי ההכנות למשחק מול סלובניה, שגם אם כמובן יש לה שחקנים ראויים, אין לה שחקני פרמייר ליג. הוא מציין את בנימין ששקו כשחקן שכל אירופה רודפת אחריו, אבל מתאר את החיים של שחקן אנגליה. "היריבים תמיד מאוד פיזיים כלפינו. תמיד נלחמים. תמיד רוצים לעשות לעצמם שם עם סנסציה מול אנגליה", אומר קשר ארסנל.

רייס מייצג דור ראשון, שבו אנגליה אמורה להציג קישור חכם וגמיש ותחרותי לאירופיות הבכירות. אבל גם הסיבה שפרשנים כמו גארי ליניקר קוטלים את יכולתו הטקטית של המנג'ר. סאות'גייט טוען שהוא ממסך עצמו מדברים כאלו, אבל אומר: "מעולם לא תיארתי את הדברים בצורה זוהרת מדי. תמיד הייתי הוגן איתכם".

התקשורת האנגלית הגיעה בהמוניה לקלן, ונותנת לך את התחושה שיש לנבחרת אנגליה בעיה אחת גדולה. אין מגן שמאלי. לוק שואו פצוע ולא הובא תחליף ראוי, או אולי אין ברחבי הליגות מחליף ראוי ולנבחרת אין מגן שמאלי.

ובהיעדר מגן שמאלי הסגל היקר ביותר באליפות משחק זוועה, ואדון כדורגל עלול שוב לא לחזור הביתה. וגם המשוכה הסלובנית נראית לא פשוטה פתאום. אולי לסלובניה יש מגן שמאלי?

ההסברים הקצת מגוחכים הללו מעלים את השאלה האמיתית: מדוע הכדורגלן האנגלי, גם הבכיר ביותר, גם מי שנראה פנטסטי, גם מי שהוא חומר לזכייה בכדור הזהב, הוא כל כך חסר ישע? זה הכדורגל הבינלאומי כאן. אי אפשר לפתור את הבעיות בשוק ההעברות.

פורטוגל סוחבת מגן ימני בינוני ובלם בן 41. לספרד אין חלוץ ברמה בינלאומית טובה. להולנד בכלל גדל דור בגובה דשא. כל המדינות מוצאות דרכים להסתדר. סוחבות פה ושם שחקן חלש או מתבגר או צעיר מדי. רק אנגליה תלויה לחלוטין באותו מגן שמאלי תיאורטי שאין.

להלן שלושה הסברים חלקיים: ראשית, השחקן האנגלי משחק בליגה התובענית ביותר, אבל הוא גם מפונק. רגיל לשחק עם שחקני־על בכל עמדה. לא רגיל "לסחוב" שחקן בינוני יותר בשורות. זה נכון לחלק מהשחקנים האנגלים. בוקאיו סאקה, פיל פודן וטרנט אלכסנדר־ארנולד עלו מהנוער ישר לסיטואציה של קבוצת־על. מעולם לא למדו באמת להנהיג.

הבעיה השנייה היא היעדר סגנון משחק לאומי. הסיפור שהכדורגל האנגלי הוא "בעט ורוץ" הוא אגדה. זה קיים אולי בליגות נמוכות. בקבוצות הפרמייר ליג השחקנים גדלים על כדורגל קונטיננטלי מגיל צעיר. אפשר לראות את זה בטכניקה האישית המצוינת. אבל סגנון מוגדר לכדורגל האנגלי או לנבחרת האנגלית אין.

לספרד, להולנד ולגרמניה סגנון לאומי מאוד מוגדר. שיטה שבה שחקנים מרגישים בנוח. הנבחרות האלו לא ממציאות את הגלגל בכל טורניר, לא מתאימות עצמן במיוחד לכוכבים עולים או להיעדר כוכבים. וזה יתרון גדול בכדורגל נבחרות.

הבעיה השלישית היא באימון. לגארת' סאות׳גייט עוד נגיע, אבל זו הדילמה: אם רוצים המשכיות - רוצים מנג'ר מקומי. ואם רוצים מנג'ר מקומי - הרי אין כמעט מאמנים אנגלים שזכו באליפות כלשהי במאה הזו. מנג'ר אנגלי מעולם לא זכה בפרמייר ליג - בעוד לאיטליה כבר ארבעה זוכים שונים.

עם חולשה כזו בתפקיד המנג'ר הרעיון ב־2016 היה נכון. לתת לגארת' סאות'גייט לעלות מהנבחרות הצעירות ולגדול אל תוך התפקיד. ללמוד את הכדורגל הבינלאומי. לגבש סגל ושיטה שהוא מאמין בהם, ואז ההישגים יבואו.
בפועל קרה משהו קצת אחר: ההישגים הגיעו קצת מהר.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

חצי גמר מונדיאל ב־2018, גם אם הוא כלל ניצחונות על קולומביה ושבדיה בלבד, וגמר יורו בבית ב־2021. אבל ב־2024 הדברים שונים. מלאי השחקנים באנגליה השתפר דרמטית. מה שנחשב מרענן מג'סי לינגארד, אשלי יאנג וג'ורדן הנדרסון, לא יתקבל מפיל פודן, בוקאיו סאקה וג'וד בלינגהאם.