"פה זו טורקיה ואין יציאה! פה זו טורקיה ואין יציאה!". זו רק אחת מהקריאות שאלפי טורקים קראו ביום שלישי השבוע, במשחק נגד גאורגיה שנערך בגשם שוטף בדורטמונד. האווירה היתה מחשמלת, וה"וסטפאלן שטאדיון" דמה לכמה שעות לשכונה או לפרוור קטן של איסטנבול. הכי רחוק מאירופה הקלאסית שהיא גרמניה.
אחרי מונדיאלים בקטאר וברוסיה, ובתווך יורו שהתפרס על פני מוקדים רבים עם הגבלות קהל בקורונה, יורו 2024 אמור היה להיות מסיבה שחוגגת את אירופה הקלאסית - על המגרש ובכלל. גרמניה היא מדינת כדורגל מסורתית, יש בה אצטדיונים שטובים לאוהדים, יש בה רשת רכבות ותיקה ששמה יצא למרחוק וכבישים שאפשר לטוס בהם בבטחה.
שבוע אל תוך הטורניר, ניתן להבין שזו לא "מסיבת הכדורגל המושלמת" שכולם חשבו שהוא יהיה, אלא משהו אחר, שמביא איתו בשורה קצת שונה בנוגע למארחת ואולי בנוגע לאירופה כולה.
"גרמניה השנייה"
אחת התופעות המעניינות בטורניר בשבוע הראשון שלו היתה תקלות הארגון שפשוט נערמות אחת אחרי השנייה. תורים אינסופיים בכניסות לאצטדיונים ולאזורי התקשורת, רכבות שמאחרות, לעיתים מתבטלות ובעיקר לא עומדות בעומס ובכמויות האוהדים. נדמה כאילו בגרמניה הסתמכו על אותן התשתיות ששירתו את באי מונדיאל 2006 שהתקיים כאן לפני כמעט 20 שנה, אך לא שיפצו כמעט ולא התאימו אותן לטורניר הנוכחי. גם האינטרנט לא תמיד יציב בכל מקום, ובחלק מהאצטדיונים מערכת הניקוז הראתה שהיא לא עמידה בפני גשם כבד, והמבול שירד ביום המשחק בין טורקיה לגאורגיה כמעט הוביל להצפה של היציעים.
"ייתכן שהיה צריך להשקיע עוד בתשתיות", אומר ל"ישראל היום" אחד ממארגני הטורניר, "אבל האמת היא שכבר שנים התחבורה הגרמנית, ועוד תשתיות רבות, נמצאות בפיגור מסוים. גרמניה משתנה, והיא כבר לא עומדת בסטנדרטים של התדמית הסטריאוטיפית ההיא של דיוק ועמידה בזמנים", הוא מוסיף בחצי חיוך מבויש.
במובן מסוים הוא צודק. אירופה, וגרמניה, אכן נמצאות בעיצומו של שינוי חברתי דמוגרפי מרתק ומגוון. אחרי עשרות שנים של גלי הגירה, קליטת פליטים וכוח אדם ממדינות אפריקה, אסיה והמזרח התיכון, חלה פה צמיחה דמוגרפית משמעותית של מיעוטים שאינם מאותו רקע דתי וחברתי של הממסד. זה נכון לגרמניה, ונכון גם לצרפת, ספרד, איטליה ואנגליה. במובן הזה, היבשת הישנה, ערש הלאומיות, אינה מה שהיתה בעבר.
לפי הערכות שונות, בגרמניה חיים כ־7 מיליון טורקים וצאצאיהם, כאשר כ־1.3 מיליון הם גרמנים עם אזרחות נוספת טורקית. בשנות ה־60 וה־70 של המאה הקודמת גרמניה רצתה להשתקם מנזקי מלחמת העולם השנייה וחיפשה כוח עבודה זול שיאיץ את הבנייה והשיקום, ועודדה הגירה של פועלים, בעיקר מטורקיה. 60 שנה מאוחר יותר, שיעור מכובד מהאוכלוסייה בגרמניה, וכזה המשפיע מאוד תרבותית, חברתית וגם ספורטיבית, הוא מקרב הקהילה הטורקית במדינה.
הדבר לא פסח על הכדורגל. אילקאיי גונדואן ואמרה צ'אן הם מהפנים הבולטות של החברה הטורקית בגרמניה ומככבים גם בנבחרת ביורו הזה, אחרי שבעבר מסוט אוזיל הוביל את המאנשאפט לזכייה במונדיאל, אך הפך לנבל בעקבות הכישלון במונדיאל 2018 ופתח את נושא המתח העדתי בין גרמנים שורשיים לטורקים כשהביע תמיכה בארדואן ואמר את המשפט המפורסם "כשאנחנו מנצחים אני גרמני, כשמפסידים אני טורקי".
יש גם דוגמאות נוספות. נורי שאהין, מאמנה החדש של דורטמונד שאימן את שגיב יחזקאל ורמזי ספורי באנטליהספור, דווקא ייצג כשחקן את טורקיה בגיל בוגרים אף שנולד בגרמניה. קנאן ילדיז, ילד הפלא של יובנטוס ואחד מכוכבי נבחרת טורקיה ביורו הזה, בחר גם הוא לייצג את מדינת הוריו.
המשחק מול גאורגיה בדורטמונד הראה עד כמה הרגש הטורקי חי וקיים בליבם של רבים בגרמניה. היתה אווירה רותחת ביציעים, וכמה מקרי אלימות נרשמו גם לפני המפגש בגלל היריבות העתיקה בין טורקים לגאורגים - זכר לקרב דידגורי מהמאה ה־12, אז הגאורגים לחמו בטורקים הסלג'וקים, במה שנחשב לאחד הניצחונות החשובים בהיסטוריה הגאורגית כעם. האוהדים הגאורגים שרו שירים על זה והחוו בשלטים על אותו קרב, מה שעורר עוד יותר את הטורקים - מי טורקי שהגיע מטורקיה, מי גרמני עם אזרחות, או מי שפשוט משפחתו הגיעה מטורקיה לפני שלושה או ארבעה דורות.
הטורניר של אירופה האחרת
דורטמונד היא אחת הערים עם שיעור התושבים ממוצא טורקי הגבוה ביותר בגרמניה, והאווירה שם ממש הפכה את טורקיה למארחת השנייה של הטורניר, לא פחות מגרמניה. בשבת טורקיה "מארחת" עוד משחק בביתה הלא־רשמי החדש - והפעם מול פורטוגל וכריסטיאנו רונאלדו.
באופן מעניין, ארדה גולר - כובש השער השני של טורקיה בניצחון על גאורגיה, ירש את רונאלדו ככובש הצעיר בתולדות משחקי היורו. כריסטיאנו הוא אחד השחקנים הפופולריים ביותר בטורקיה, והאווירה הצפויה בדורטמונד הולכת להיות גועשת ורועשת - זה בטוח.
השלט שמופיע פה בכל פינה ובכל עיר שמארחת משחקים בטורניר נושא את שמות הערים ולידם הכיתוב United by Football - "מאוחדים על ידי הכדורגל". לא סוד שאנחנו בשיאה של תקופה מאוד סוערת ומתוחה בעולם, ובאירופה בפרט - מבחינה פוליטית כמובן, אבל גם מבחינה חברתית ותרבותית. אחרי תוצאות הבחירות לאיחוד האירופי בחודש שעבר, שהובילו למשבר פוליטי ובחירות בצרפת, גרמניה צופה בדאגה ומנסה להיאחז בנכס צאן הברזל שלה ולהציג את הכדורגל כגורם מאחד, שמדגיש את השילוב והגיוון בחברה שהיא הרבה יותר מגוונת ממה שהיתה בעבר.
ועדיין, האווירה פה מצוינת. מצד שני, יש מתח סמוי באוויר בין הגרמנים השורשיים לבין המהגרים וצאצאיהם, מתח שמורגש מאוד כשיש התעוררות לאומית עם משחקי נבחרת, וביתר שאת כשמארחים טורניר ביתי. עם המלחמות שמתנהלות ברקע, גם זו שבאוקראינה וגם זו אצלנו, המתחים בין מזרח למערב והאסלאם למערב מתעוררים. המשחקים והאווירה סביב טורקיה הם רק דוגמה קטנה לתופעה רחבה ועמוקה הרבה יותר. במובן הזה, היורו הנוכחי הוא באמת מסיבה מושלמת של כדורגל - אולי מסיבת סיום של אירופה של פעם, או אולי בעצם מסיבת פתיחה של אירופה החדשה. טורניר ראשון באירופה הקלאסית, שהיא כבר לא קלאסית כל כך.
רמזים נוספים לכך אולי נקבל בשבת כאשר טורקיה ופורטוגל של כריסטיאנו רונאלדו ייפגשו באיסטנבול החדשה. סליחה, בדורטמונד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו