כשמגיעים ל-Marienplatz, המקום הכי תיירותי כנראה במינכן לא קשה להבין שסקוטלנד משחקת בעיר מחר (שישי). הברים מפוצצים כבר בשעות המוקדמות של היום, הסקוטים שהגיעו לעיר שותים בירות, אוכלים ומדי פעם גם שומעים את קול הבס שלהם עם שיר שכולו מבטא אחד גדול.
כ-10,000 מהם אמורים להיות מחר באליאנץ ארנה ולפי הדיווחים כ-200,000 סקוטים יגיעו בסה"כ לגרמניה בימים הקרובים בתקווה גם להישאר כמה שיותר בשטח המארחת עם תקווה לעבור לראשונה אי פעם את שלב הבתים באליפות אירופה.
מול כנסיית פטרוס הקדוש שלא מעט אנשים עוצרים לצלם אני רואה בחור עם שני ילדים. אבא בריאן בן ה-42, זאק בן ה-12 ואחיו איטן בן ה-10. אני כמובן שואל אם יש להם כרטיסים למשחק הפתיחה והם אומרים שכן.
אני שואל את הילדים מי השחקן שהם הכי אוהבים בנבחרת שלהם. אחד עונה "ג'ון מקגין" קשרה של אסטון וילה והשני אומר "אנגוס גאן" שוער נוריץ'. אני שואל בשקט את אבא בריאן אם הבחירות שלהם אומרות משהו על העם הסקוטי שאולי לא מעריץ דווקא מספרי 10 קלאסים והוא צוחק. "שניהם משחקים באקדמיה של דנדי יונייטד, אחד כקשר והשני שוער אז הם בוחרים שחקנים בתפקידים שלהם, חוץ מזה ששנים כבר לא היה לנו חלוץ איכותי, מישהו שהוא סופרסטאר כמו קני דלגליש".
גם כאן אני נשאל כמובן מאיפה אני ומבין שבימים הקשים שישראל עוברת והפחד לפעמים לחשוף את הלאום שלך, בהרבה מקרים דווקא זה משתלם במיוחד. "ישראל?!" בריאן עונה בפליאה. "אתה לא תאמין לי אבל פעם נסעתי במונית עם ז'אן טלסניקוב".
בימים שקשר העבר שיחק בסקוטלנד ובריאן היה צעיר הוא הלך לבלות בבר, ורגע לפני שסגר את דלת המונית, טלסניקוב לדבריו עצר עם הזרוע שלו את הדלת, נכנס למונית וחלק עם אוהד הקבוצה שבה שיחק בעונת 1999/2000 נסיעה שהוא זוכר כ-24 שנה אחרי. "כשהוא היה שם הליגה הסקוטית לא הייתה ליגה של שתי קבוצות כמו היום", הוא אומר באכזבה שמסבירה שדנדי יונייטד היום לא ממש נספרת.
רגע לפני שאנחנו נפרדים בריאן מבקש ממני לשלוח לו את הכתבה במייל ומוסיף: "תגיד, מה עם אייל ברקוביץ'?". אני מספר לו שהוא היום עובד בתקשורת. הוא מלביש על הפרצוף חיוך ואומר "הוא היה שחקן גדול".
