![[object Object]](/wp-content/uploads/2024/05/15/06/whatsapp-israelhayom-m-150-.gif)
לחובב הכדורגל הממוצע אין את היכולת להבין כמה אנשים עובדים מאחורי מונדיאל או יורו. הוא פותח את הטלוויזיה ביום שמתחיל הטורניר, שומע קצת פרשנויות לפני אם החברים שלו מאפשרים לו באמת לשמוע קצת ניתוחים מקצועיים, וכשמתחיל המשחק השחקנים הם חזות הכל עבורו. בסוף הם אלה שנותנים לו את האסקפיזם שהוא מחפש, הם הגיבורים האמיתיים.
מאחורי הקלעים, בשטח, זה פשוט בלתי נתפס לראות כמה אנשים נותנים יד למפעל המשומן הזה, על אחת כמה וכמה כשהוא מתקיים במדינה שסדר זו המילה הנרדפת שלו (ועזבו עכשיו קונוטציות שליליות). בתחנת העיתונאים שבה מחלקים לאנשים מכל רחבי העולם את האקרדיטציה שלהם, האישור הרשמי שלהם מאופ"א לסקר את האירוע, עובדים כ-40 מתנדבים. גם בתוך האליאנץ ארנה שמתמרק למשחק הראשון של המארחת רואים מתנדבים מסתובבים באצטדיון.
אני עוצר בחור שנראה בן 35 אבל בפועל הוא בן 42, בדרכו החוצה מהאצטדיון המפואר. "למה אתה מתנדב?" אני שואל אותו, אולי קצת בבוטות. "אני עובד בהייטק, התנדבתי במונדיאל 2006 כשאירחנו את המונדיאל וגם עכשיו הבנתי שזו הדרך הטובה ביותר בשבילי כדי לראות את המשחקים, הסיכוי שהייתי משיג כרטיס ברמת הביקוש פה היא אפסית". אפשר להבין אותו, תחשבו כמה ישראלים ירצו לתת מעצמם אם נארח יום אחד טורניר גדול, או אפילו איזה גמר קונפרנס ליג.
בתוך האצטדיון, כל קבוצה של אנשים עושה את עבודתה. הסדרנים מקבלים הוראות מהמנהל שלהם על כר הדשא, חבורה אחרת של עובדים נאמנים מנקים עם מטלית כסא כסא באצטדיון, שחס וחלילה המכנס של אחד מהאוהדים לא יתלכלך מטיפת אבק. הצלמים מתקינים את הכלים הכבדים שלהם ועל אחת המרפסות שעליהם יושבים אותם צלמים אני רואה שני בחורים נשענים על הזכוכית כאילו הם מתכננים משהו או שיש להם חזון שהעולם טרם שמע עליו.
אחד מהם הוא קייראן, בחור סקוטי שלמד אלקטרוניקה. הוא לא בחור של אוניבריסטאות לפי הצלקות שיש לו בראש, כאלה שגורמים לך קצת לחשב מסלול מחדש עם איך שאתה שואל את השאלות. קייראן יישב יחד עם עוד שישה אנשים על כר הדשא במידה והשידור יקרוס ביום שישי בלילה.
זאת הפעם הראשונה שלו שהוא עובד עם אופ"א וגם עבורו כמובן זו הזדמנות נהדרת לראות את הענף שהוא כל כך אוהב. הוא כמובן שואל אותי מאיפה אני ותוך שנייה אנחנו מגיעים לליאל עבדה. "אני ריינג’רס, זה עדיף". חייכתי כמובן. לא רק בגלל שגילינו אויב משותף, אלא כי אני חושב לעצמי כמה באמת חיוכים אנשים נותנים לאנשים השקופים האלה שעובדים שעות. לא פחות ואפילו עוד יותר מהשחקנים. הם מוכנים לרגע האמת שלהם ובאמת מתרגשים. אני מקווה שגם אתם.
