שאלתי את עצמי בדרך מישראל, כמה זמן ייקח מרגע הנחיתה בגרמניה עד שארגיש שהמדינה מארחת את יורו 2024. הימרתי על חצי שעה, אבל זה לקח כמה דקות בלבד. שלט ענק של חברת "אדידס", אחת מנותנות החסות לטורניר, חיכה בכניסה לשדה התעופה בפרנקפורט, כשדמותו של טוני קרוס כמובן בולטת באמצע.
בסופו של דבר, עוד לפני הקרבות על הדשא, המשווקים רוצים למכור וברור לכולם שמירב תשומת הלב תתרכז בקשר שיפרוש בסיום האליפות, מספר שבועות אחרי שקטף גביע אירופי שישי עם ריאל מדריד. הוא נחשב לבחור האולטמטיבי שכל גרמני רוצה להיות חבר שלו וכל ילד שמשחק כדורגל חולם לרשום רבע מהקריירה שהשיג.
כמה דקות לאחר מכן, כשאני ממשיך ללכת בשדה התעופה הענק, שידוע כאחד הגדולים באירופה, אני רואה דוכן קטן גם כן של אדידס עם חולצות של כל הנבחרות שהחברה הענקית מלבישה. אני שואל את אחד המוכרים, בחור ששמו פלו, מי החולצה הכי נמכרת אחרי גרמניה, הוא חושב מספר שניות ואומר "איטליה". אני שואל אם קצב המכירות התגבר בימים האחרונים, והוא עונה "כן" עם חיוך של "אתה יודע את התשובה לבד".
כדי להבין עוד יותר אפילו את הטירוף שטורנירי הכדורגל מביאים עמם, רגע לפני שאני ממשיך לטיסת המשך למינכן, אני רואה בחור עם חולצה של נבחרת סקוטלנד וניגש אליו. אני בודק קודם כל אם יש לו כרטיס למשחק הפתיחה בשישי או שהוא מגיע ללא כרטיס למלחמת קיום, שרק אנשים שיש להם ניסיון עם ספסרים יודעים לשרוד בה. התשובה שלו חיובית.
אנדרו שמו. הוא אכן סקוטי, אבל חי בארצות הברית, וכמובן שלא היה יכול לוותר על לעודד את הנבחרת שלו. אני שואל אם הוא מאמין. "תראה", הוא צוחק במבוכה, "אני חייב להאמין אבל נראה שהפעם גרמניה שונה מהשנים האחרונות". אני מקשה ומנסה להבין מה הסקוטים מצפים מהטורניר המתקרב והוא אומר: "מבחינתו העובדה שיש לנו שלושה משחקים לראות את החבורה שלנו משחקת כאן זה כבר הכיף הכי גדול".
