להלן דעה לא פופולרית: תגובת הפרמייר ליג לטבח שביצעו מחבלי חמאס בתושבי ישראל בשבת לפני שבועיים אינה חשובה. היא לא תחזיר לחיים את רועי מונדר ז"ל, אוהד ליברפול מקיבוץ ניר עוז, או את יונתן רפפורט ז"ל, אוהד מנצ'סטר יונייטד מקיבוץ בארי.
יתרה מזאת, ארגון שמקבל לשורותיו בשמחה אוליגרכים, נוכלים, דיקטטורים ופושעי זכויות אדם - משמעות ההזדהות שלו היא אפס. היא בוודאי לא תועיל "לחפים מפשע משני הצדדים", כפי שהיא מתיימרת.
אבל יש את הכדורגל עצמו. לאוהד הוא לא פעם מפלט בתקופות סערה. סליחה על הביטוי: הוא לפעמים הפסקה - ל־90 דקות וזמן פציעות - מהמציאות. לא הפעם. הפעם הכדורגל הוא זמן פציעות.
שוחחתי עם כמה אוהדים, במתכוון לא צעירים ולא חדשים בעסק, על תחושותיהם כלפי הקבוצות האהובות עליהם, שהחליטו שלא להביע את תמיכתם החד־משמעית בישראל.
עמית פרוסנר, בן 46, מקריית מוצקין, אוהד את ליברפול 40 שנה. הוא היה פעמיים באנפילד ותיכנן לנסוע שוב השנה. הוא מהדור שחלק גדול מההזדהות שלו לקבוצה נסב סביב מאבק צודק, ומכאן גודל האכזבה.
"העיר ליברפול, אחרי מה שעברה מול הרשויות בהילסברו, והמועדון בפרט, מבינים מצוין מה זה אומר ואיך זה מרגיש כשאתה עומד מול רוב שמסתכל עליך בצורה לא נכונה, כאילו אתה אשם למרות שאתה במקרה הזה ממש לא.
"הייתי רוצה להאמין שמועדון אשר מגדיר את עצמו כיותר מסתם מועדון יעמוד בצד הנכון וליד בני האור. אבל נראה שלהיות מוסרי ובעד ההגינות זה עובד רק כשאוהדים שלך נהרגים".
פרוסנר, כאמור, תיכנן לבקר שוב בליברפול השנה. התוכנית הזאת לא תצא לפועל, במקומה יש לו תוכנית אחרת: "אשתדל שאגורה מהכסף שלי לא תגיע לפרמייר ליג. לפחות לא בקרוב. לא אלך למשחקים, לא אקנה דבר שקשור בפרמייר ליג. וכרגע אני תוהה ביני לבין עצמי אם בכלל אראה את משחקי ליברפול גם בבית".
אני שואל אותו לגבי מוחמד סלאח. האם הגיוני היה לבקש ממי שבעליל לא אוהב אותנו לעמוד בדקת דומייה. "לכפות על מצרי מוסלמי לעמוד דקת דומייה לזכר הקורבנות בישראל זה לא משהו שאפשר לעשות, אבל כן אפשר לצפות אפילו ממנו לאיזו מילת צער גם על אזרחי ישראל שנשחטו בשבת ההיא".
עופר קדוש, בן 56 מכפר סבא, אוהד את מנצ'סטר סיטי כי תמיד אהב את האנדרדוג. ככה 48 שנים. יום אחד הגיעו השייחים מאבו דאבי ופתאום הוא אוהד קבוצה מצליחה. הוא צוחק כשאני שואל אותו איך הוא מתמודד עם זה.
"אני אובססיבי. כבר שלוש שנים יש לי מינוי, אני נוסע להמון משחקים ויש לי מוזיאון בבית", הוא מספר. הוא צריך לא פעם להסביר לאנשים שאבו דאבי איננה קטאר. בזמן שקטאר מארחת ומממנת את חמאס, איחוד האמירויות, שאבו דאבי היא חלק ממנה, גינתה את הטבח כבר ביום הראשון.
אבל הוא מבין שיכולתה לעשות משהו מוגבלת. "לסיטי יש ספונסר ראשי ישראלי, חברת wix, אבל כנראה אי אפשר למתוח את החבל יותר מדי".
קדוש גם הוא אוהד נלהב של נבחרת אנגליה, אשר לאחר כוונה ראשונית להאיר את וומבלי בכחול־לבן נסוגה מהחלטתה – ולכן האכזבה שלו כפולה. "סיטי, כמו עוד 18 מועדונים, בחרה להתעלם מהטרור. זה מאוד פגע בי. הצטרפתי לעשרות מועדוני האוהדים הרשמיים של הקבוצות, ושלחנו מכתב מחאה שבו הבענו את אכזבתנו מהשתיקה על הטבח".
ומה הלאה? "אלה ימים קשים לשאול על היחס לליגה, כי היא כל עולמי וכרגע הלב בוכה על הטרגדיה. ראיתי ברגשות מעורבים את הניצחון של הנבחרת בשבוע שעבר בוומבלי, אדיש וחסר מוטיבציה מאי־פעם. אבל אנחנו שבועיים באבל ובקיץ שוב אכריז – 'הפעם זה שלנו'".
ערן גפן, בן 54 מחיפה, בעסק של מנצ'סטר יונייטד מגמר הגביע של 1977. "בעיקר דרך הטלוויזיה. הייתי באנגליה בכמה גיחות, כולל טיול בר־מצווה של הבכור, ונסיעה נוספת עם הילדים לפני הקורונה.
הנסיעה הבאה איתם מתוכננת לחופשת חנוכה הקרובה וכעת היא בסכנת ביטול". למה רק סכנת ביטול? "ברור שהייתי רוצה שהמועדון ילטף אותנו בשעות הקשות האלה. כמה זה ישנה את היחס שלי למועדון בעתיד? הדם עכשיו רותח והאבל טרי, כך שזו לא העת להעריך מה יקרה".
הוא לא מאוכזב כי ציפיות לא היו לו: "התגובה לא אכזבה אותי כי אין ולא היו לי ציפיות מהמועדון. זה גוף שמונע משיקולים כלכליים, ויש לו את כל הכלים הדרושים כדי לשקול אותם היטב. בחגים הם יוצאים בברכות של 'חנוכה שמח' ו'רמדאן כרים'. קל מאוד לספור לייקים והודעות שטנה בתגובות".
אני שואל אותו לגבי האפשרות שדקת דומייה לזכר הקורבנות בישראל היתה יוצרת בעיה בקרב שחקני יונייטד ממדינות ערב - מג'ברי מתוניסיה ואמרבט ממרוקו (יש לציין ששניהם לא התבטאו בעניין).
"השאלה הזו מדהימה בעיניי, כאילו את הסבל שלנו אפשר להחריג. האם השאלה הזו נשאלת לגבי דקת הדומייה ביום הזיכרון לחללי הצבא הבריטי?".
יצחק לייש, אוהד ארסנל, קצת יותר חדש בעסק. הוא התקבע כאוהד התותחנים דווקא בגלל הפסד צורב, בחצי גמר הגביע של 1999 ליונייטד והשער המפורסם של ריאן גיגס. גם הוא לא הופתע מאי־התגובה של קבוצתו ומבין את ההקשרים הכלכליים, אבל הוא בהחלט מאוכזב.
"כן, אני מאוכזב, כי יש למועדון קהילה יהודית רחבה והמון אוהדים ישראלים, בטח שלא פחות מלמועדונים כמו צ'לסי ובעיקר קריסטל פאלאס - שהגיבו בצורה שהרגשתי שמחבקת ומגלה אמפתיה כנה לקורבנות הזוועות של חמאס.
"ואולי האכזבה הגדולה ביותר היא שההודעה מארסנל יצאה בלי להזכיר את המילה אנטישמיות, או טרור. אז אולי זה לא רק הקשר הרגשי לישראל אלא תקווה לאיזשהו הומניזם אותנטי. טיפשי, אה?".
האם יישאר אוהד מסור? "הפער בין ההשקעה של כולנו במועדון שאנחנו אוהבים והשחקנים שאנחנו מעריצים ותחושת הביחד שנוצרה בארסנל לבין מה שקיבלנו בחזרה - ייקח זמן לאחות את הפגיעה הזו. שכלתנית אולי נעבור הלאה,, אבל רגשית אני לא מצפה לחזור לרמות החוויה והקשר למועדון, ולתחושת הביחד שהיו ב־6 באוקטובר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו