החדשות על הסופה "באבט" שהכתה בסוף השבוע באי הבריטי, ואיתן הדיווחים על האפשרות כי הדרבי של המרסיסייד יידחה, נתנו לי עוד כמה שעות של בריחה מהשאלה הקשה – ליברפול, האם אנחנו ממשיכים לצעוד יחד או בנפרד? לצערי, עם התבהרות השמיים וקיום המשחק, התשובה לא התבהרה, גם שהראש לא הפסיק לחשוב בזמן השקט שגזרתי על עצמי בשערי הניצחון של מוחמד סלאח.
בקיץ 1986, שלוש שנים אחרי שהתחלתי לאהוד את הצד האדום של עיר הנמל, חזרה אמי היקרה, טובה, מטיול בלונדון. היא שלפה מהמזוודה חולצת משחק של החלוץ המשופם והאגדי איאן ראש ואת צעיף הדאבל בו זכו המייטירדס זמן קצר לפני כן, כולל ניצחון מרגש בגמר הגביע האנגלי על אברטון – עוד דרבי אדום.
התרגשתי כמו שילד בן 11 אמור להתרגש, ומאז הגדלתי במאות אחוזים את אוסף החולצות והמרצ'נדייז של ליברפול, אפילו היום, מעל לראשי בחדר העבודה, תלויה ממוסגרת חולצה חתומה של סטיבן ג'רארד. ליברפול בכל מקום בחיי, אפילו חלק ניכר מהסיסמאות שלי למחשב ולחשבונות כאלה ואחרים אני מרכיב ממילים שקשורות לקבוצה ששבתה את ליבי. גם בעיר עצמה התאהבתי – ביקרתי בה יותר מכל עיר אחרת מעבר לים.
אבל עכשיו, אחרי 40 שנה, מדבר. לא רק בגלל הקונוטציה למצרים וסלאח, אלא גם ובעיקר בגלל שאני באמת לא יודע לאן אני צריך לפנות. האם ההתחמקות הבוטה של המועדון מהזדהות מפורשת עם קורבנות ה-7 באוקטובר היא בבחינת גט שנכפה עליי. מה כתוב בהלכה. מה כתוב בחוזה ביני לבין ליברפול FC. האם באנפילד חייבים משהו לי ולחבריי האוהדים הישראלים, היהודים?
אין לי תשובה. אולי אני לא מחפש אותה מספיק טוב. הרי אני מכיר את אופיה של העיר היטב. גם את תושביה הבדלנים, שתמיד דבקים בחלש - ומבחינתם עזה היא החלשה. יאמרו זאת לא רק תושביה המוסלמים של ליברפול, שאינם מסתירים את העוינות שלהם כלפיי כשאני מזדהה בפניהם בגאווה כישראלי.
הסקאוזרים דווקא יחייכו ויברחו לשיחה על רוני רוזנטל (רוקט רוני) ואבי כהן ז"ל. הם יגידו שאנחנו, התיירים מישראל, מאוד נחמדים. עם חלקם אני בקשר קבוע עד היום. אבל כשזה מגיע לחיים האמיתיים, גם אלה שנקטלו בשמחת תורה, אני מנסה להיתלות לרגע באחד השירים הכי מזוהים עם העיר – ferry cross the Mersey של גרי מרסדן והפייסמייקרס (המבצע האייקוני, גם אם לא המקורי, של you'll never walk alone).
People around every corner
Seem to smile and say
We don't care what your name is, boy
We'll never turn you away
"אנשים בכל פינה נראים כמחייכים אליי ואומרים, לא אכפת לנו מה שמך, ילד, אנחנו לעולם לא נפנה לך גב". בפועל, הם הפנו את גבם, מועדון הכדורגל וחלק גדול מתושבי העיר, בעיקר לאוהדים הישראלים שנרצחו ומובאים בימים אלה למנוחת עולמים. אני לא יודע אם גם האהדה שלי לקבוצה מתה, כמו החלום שלי לצאת לפנסיה בעיר הזאת, אבל הלב לא יוכל לחזור עוד לפעום באותן עוצמות, שהלכו והתגברו במשך 40 שנה, בעיקר מאותו יום, לפני 37 שנה, שאמא הגישה לי את החולצה של מלך השערים של ליברפול בכל הזמנים.
ליברפול, אנחנו כנראה לעולם לא נצעד לבד, אבל מעכשיו נעשה זאת יותר בשקט ופחות ברגש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו