אנטוני, שחקן הכנף של מנצ'סטר יונייטד ונבחרת ברזיל, הודיע היום (ראשון) שהוא לוקח הפסקה מפעילותו במועדון. ה"סלסאו" כבר השעתה אותו מפעילות מוקדם יותר השבוע.
בצירוף מקרים מטריד, אנטוני הוא הכדורגלן השני - אחרי מייסון גרינווד - שעוזב את יונייטד בשבועיים האחרונים בעקבות פרשות של אלימות לכאורה נגד בת זוג. אנטוני מכחיש נמרצות, גרינווד מעולם לא הסביר, אז שניהם לא הורשעו. אבל הסיפורים שלהם הם גולת הכותרת במועדון פאר בעבר, שההווה שלו נמצא באשפתות.
נחזור רגע עשר שנים וארבעה חודשים לאחור, ב־12 במאי 2013 נשא אלכס פרגוסון נאום לקהל באולד טראפורד, אחרי משחקו הביתי האחרון, שאותו עזב כאלוף אנגליה. מופת של אורטוריה על רקע העילגות הכללית בזמננו. 3:59 דקות, כולל בדיחות ותודה לפול סקולס שפרש.
בנאום "סר אלכס" לא הודה לכל מי שפגש, לא הטיף לציבור על מוסר עבודה, וגם א־לוהים נעדר. הוא לא הזכיר את הטרבל ההיסטורי, את שתי אליפויות אירופה או 13 האליפויות. המאמן האגדי, שהיה מזוהה יותר מכל עם המועדון, פשוט הסביר לקהל מה היא יונייטד. הוא הזכיר שגם בתקופות הרעות - והיו כאלה, הרי הוא זכה באליפות רק בעונתו השביעית בתיאטרון החלומות - המועדון תמך בו. ועל השחקנים הוא אמר משפט קצת מוזר: "שלא יאכזבו את עצמם".
ונחזור שוב לימינו אנו. נראה שכל מה שאמר המאמן, פשוט נשכח. המועדון משמיד מאמנים על סרט נע ומלא שחקנים ללא כבוד מקצועי. נכון, לא כולם: מרקוס ראשפורד, מלבד היותו כדורגלן מצוין, הוא אחד הספורטאים מעוררי ההשראה בעולם, שמעורב ומוביל פעילות חברתית. קאסמירו או כריסטיאן אריקסן ממשיכים בקריירה עצומה. ברונו פרננדש וליסנדרו מרטינס הם שחקני כדורגל שלא מוותרים לעצמם, ובזכותם השדים האדומים משחקים היטב, לפעמים.
אבל הכדורגלן הפרגוסוני, זה שהחולצה והשייכות למועדון הפאר הזה מוציאות ממנו 150 אחוז בכל משחק, מזמן לא קיים.
אנטוני התראיין בטלוויזיה הברזילאית והכחיש את המיוחס לו. ונכון, עומדת לו חזקת החפות הפלילית, אבל כשעיתון מהחזקים בדרום אמריקה מפרסם את הדברים וחושף עצמו בכך לתביעות דיבה - מצבו של השחקן בעייתי. גרינווד, שהושאל לחטאפה בגלל הסערה הציבורית בעקבות הרצון להשאיר אותו, פשוט לא חושב שהוא צריך להסביר.
שחקנים אחרים איבדו כל אמת מידה מקצועית. לעיתים זו חוצפה - כמו ג'יידון סאנצ'ו, שבגיל 23 כבר הידרדר ממעמד כדורגלן העתיד של אנגליה לצל של שחקן, ותוקף את המנג'ר ברשתות חברתיות. על דוני ואן דה בייק אין תלונות התנהגותיות, אבל ערכו המקצועי נמחק. שחקנים אחרים,הארי מגווייר ואנתוני מרסיאל, ממשיכים להיות חלק מהסגל למרות שהמועדון כבר ניסה למכור אותם.
ויש גם פרשיות אחרות שכבר הסתיימו. עזיבתו המתוקשרת של כריסטיאנו רונאלדו, סיום חוזהו של פול פוגבה בטונים צורמים. הסטנדרט היום כדי לשחק ביונייטד הוא שהחתימו אותך על חוזה. לשחק היטב או להתנהג כמו שצריך? להוציא מעצמך יותר? זה כבר בגדר התנדבות.
האשמים - הבעלים
תשע השנים האחרונות של פרגוסון היו כבר בתקופת הבעלות של משפחת גלזר על הקבוצה. בשנים הללו הם הפילו חובות אישיים על המועדון ודרדרו את מצבו הכלכלי - אבל הותירו בידי המנג'ר הכל יכול את ניהול העניינים. חשוב לציין כי גם אז היו כדורגלנים בעייתיים, במושגי ימינו. פרגוסון העלים עין מכמה פרשות אלימות נגד נשים שנקשרו ברייאן גיגס. אבל לשאננות וחוסר כבוד למקצוע פרגוסון מעולם לא סלח, וחתך ללא רחמים.
לפני תשעה חודשים העמידו הגלזרים את המועדון למכירה - שתי קבוצות קונים, מקטאר ומאנגליה, כבר הגישו הצעות בסכומים שמתקרבים ל־6 מיליארד ליש"ט. אחרי שטרטרו את העולם בסיבובי הצעות - כשהמועדון בחוסר ודאות - הגלזרים החליטו שהם פשוט נסוגים מהמכירה.
חוסר הכבוד בהתנהגות העסקית הגיע גם להתקשרות עם השחקנים. המועדון סיכם עם אחד האלופים האחרונים בשורותיו, דויד דה חאה, רק כדי לסגת מהעסקה. זו בעלות שמשדרת שאין ערך מלבד כסף. יודעת את המחיר של הכל, אבל את הערך של כלום.
