לא עוד לבנה בחומה: דקלן רייס מגיע לארסנל כדי להביא אליפות
הקשר המחונן הופך לעוד שם גדול שפרץ בווסטהאם ועובר לקבוצה גדולה בפרמייר ליג • בניגוד לאחרים, הוא הפך לאגדה אצל הפטישים כי הצליח להוביל את הקבוצה לתארים • התותחנים מקווים שהמנטליות שלו תעזור להם לעשות עוד צעד קדימה
פרנק למפארד וריו פרדיננד, ילידי 1978, עלו לבוגרים של ווסטהאם ב־1995. ג'ו קול, מייקל קאריק וג'רמיין דפו, ילידי 1981־1982, עלו לבוגרים שם ב־98 ו־99. גלן ג'ונסון נולד ב־1984 ועלה לבוגרים ב־2002. ביחד, החבורה הזו צברה 388 הופעות ו־63 שערים במדי נבחרת אנגליה.
אם מסתכלים על השחקנים האלה כ"דור" אחד של האקדמיה של המועדון הלונדוני ועל ההישגים שהם רשמו, ומחפשים דורות אקדמיה שהצליחו יותר - צריך להסתכל על שמות כמו באיירן מינכן, ברצלונה, איאקס ומנצ'סטר יונייטד כדי למצוא כאלה עם הישגים עדיפים ב־40 השנים האחרונות בכדורגל האירופי. וגם אז, כמובן, מדובר רק בכמה תקופות נקודתיות.
דקלן רייס חתם בארסנל / קרדיט: ארסנל
אבל למרות שהשישה האלה פרשו בסופו של דבר עם 4230 הופעות ו־680 שערים בוגרים, רק 19% מהמשחקים האלה ו־15% מהגולים הללו נרשמו במדים של ווסטהאם. נתון שמייצג מאוד את מה שהפטישים הפכו להיות בעשורים האחרונים: ספקים מקצועניים לרחבי הכדורגל האנגלי.
במובן הזה, דקלן רייס - שנמכר עכשיו רשמית לסגנית האלופה ארסנל אחרי 6 עונות מלאות בבוגרים של ווסטהאם, בהן השתתף ב־245 משחקים וכבש 15 שערים - הוא רק עוד "לבנה בחומה". עוד שם ברשימה מאוד ארוכה של שחקנים, ברובם אנגלים או לכל היותר מרחבי האי הבריטי (פלוס אירלנד, מוצא אביו של רייס), שאת הפריחה המשמעותית הראשונה, הקפיצה הגדולה, העלייה לבוגרים, הפריצה האמיתית, וההפיכה למקצוענים מן השורה הראשונה - עשו אצל הפטישים. אבל כדי שאוהדים בכל רחבי העולם באמת יכירו אותם, היו צריכים לשים את השם שלהם על חולצה של מועדון אחר.
OFFICIAL: Declan Rice joins Arsenal on club record deal for £100m plus £5m in add-ons. 🔴⚪️✨#AFC
— Fabrizio Romano (@FabrizioRomano)July 15, 2023
Rice also becomes the most expensive English player in the history of the game.
Rice will wear number 4️⃣1️⃣ and signs deal valid until June 2028 with option for further season.pic.twitter.com/ai32Q9lvTA
נפרד כאגדה
רק שעם כל הכבוד לשחקנים היסטוריים כמו למפארד ופרדיננד, ולשמות האחרים שהוזכרו פה, רייס עושה את המעבר לארסנל ברמה אחרת לגמרי מכל מי שקדם לו. במובן הזה, הוא ממש לא עוד לבנה בחומה - אלא הפנס הגדול שעל מגדל השמירה.
ראשית, כל השישה שנמנו למעלה נמכרו מווסטהאם לקבוצות עשירות יותר בסכום כולל של כ־70 מליון פאונד בלבד. רייס, לבדו, יכניס עכשיו לקופה במזרח לונדון 100 מליון פאונד (ועוד 5 בבונוסים אפשריים). זה הסכום הגדול ביותר אי פעם ששולם עבור שחקן אנגלי - תואר שראוי מאוד שווסטהאם תחזיק בו לתקופה מסוימת.
שנית, רייס לא עוזב את הקבוצה כאיזו הבטחה לא ממומשת. רייס נפרד כלא פחות מאשר אגדה. כי בזמן ששאר חברי הדור ההוא זכו יחד ב־18 אליפויות אנגליה, 8 גביעי FA, ועוד 5 תארים אירופיים - אבל אפס מכל זה זכו להניף בסגול ותכלת, רייס אומר שלום כקפטן הראשון שהניף גביע במדי ה־Claret And Blue מאז 1980 - כשלמפארד וריו היו בני שנתיים. הקפטן הראשון (והשני אי פעם) שמניף גביע אירופאי מאז 1965, כשמרבית אוהדי המועדון עוד לא נולדו בכלל.
ולא פחות חשוב, רייס - שחקן שכבר הופיע 43 פעם במדי נבחרת אנגליה והוא רק בן 24, עוזב כשעל כתפיו מונחת המשימה הכי גדולה שהוצבה על יוצא ווסטהאם, אולי אי פעם: הוא צריך להיות התוספת המרכזית בניסיון של ארסנל לטפס מקום אחד בלבד בטבלה, המקום הקשה מכולם - מ־2 ל־1.
האם הוא מסוגל? על פניו, יש לו את כל מה שדרוש: מנהיג אמיתי, קשר הגנתי מחונן שיודע להרוס התקפות בלי לרדת לתאקלים מיותרים, קורא משחק בחסד שיודע לדחוף גם קדימה, אחד שגם עושה את האחרים טובים יותר אבל גם את עצמו, כשבכל שנה הוא ממשיך להשתפר, סוגר חורים במשחקו ומחדד יכולות.
מהרבה בחינות, הוא בדיוק מה שארסנל צריכה, בדיוק בעמדה שהיא צריכה - על הדשא ובחדר ההלבשה. לא סתם גם מנצ'סטר סיטי הציעה עליו סכום עתק, לפני שהוא בחר בארסנל. ואם הוא שבר בצורת בת כמעט 60 שנה בווסטהאם, מה זה כבר בצורת אליפויות של שני עשורים באמרויות? הכל מוכן לו שם. רק צריך לקוות שפפ לא לקח אישית את הדחייה.
