אני מבקש מוולדימיר נובאקוביץ', כתב ערוץ הספורט הסרבי "קלוב־ספורט", לתת לברק בכר עצה תקשורתית כשיגיע לכוכב האדום בלגרד. "אתה מתכוון אם לא יקשיב לעצה הראשונית שלי לא לבוא לכאן?", הוא צוחק.
לזה עוד נגיע. אבל מכיוון שהוא בא, איך הוא יכול להיכנס ללב של האנשים?
"קודם כל - שידבר. שלא ישתוק. שלא יחשוב שהתוצאות ידברו עבורו, או שהוא יקבל פה זמן לעבודה מקצועית שקטה. הוא צריך להצליח די מייד, ובעיקר להראות שיש לו אישיות".
סטייל מוריניו? זה יעבוד פה?
"זה יכול להיות סטייל מוריניו, זה יכול להיות אחרת, אבל שלא יתחיל לתת הרצאות טקטיות מסובכות. שיידע מה מצפים שיגיד, ושיבין את חוסר המציאותיות של קהל הכדורגל הסרבי".
מה זה "לא מציאותי"? אם הם יגרילו את מנצ'סטר סיטי הם חושבים שינצחו?
"לא. אם הוא מגריל את מנצ'סטר סיטי, אז הוא צריך להגיד משהו כמו 'לא נבוא להסתגר, נבוא להראות את הכדורגל שלנו'. אבל אם נגריל את ניוקאסל, למשל, שגם היא חזקה ועשירה בהרבה - הקהל פה חושב בכיוון של 'מי זו בכלל ניוקאסל? אנחנו היינו אלופי אירופה והם לא עשו דבר'. אם הוא יגריל את יונייטד, הם יזכרו שפרטיזן הקשתה מאוד על יונייטד לפני כמה שנים. הנחות המוצא לא קשורות למציאות כאן. תערובת של היסטוריה ומשאלות לב, וקצת מחשבה שסרביה היא מעצמה בינלאומית בספורט".
אתם באמת מעצמה בינלאומית בספורט.
"כן. אבל זה לא קשור. ניקולה יוקיץ' ונובאק ג'וקוביץ' הם ספורטאים, לא כדורגלנים. אין פה כסף להצליח בכדורגל אירופי".
נובאקוביץ' מספר על מאמנים גדולים שנכשלו בכוכב האדום - בעיקר הסיפור הטרגי־קומי של זדנק זמאן הצ'כי, מהתאורטיקנים הגדולים בהיסטוריה של הכדורגל בעיני רבים. "הוא סיים משחק חוץ ב־1:1. העיתונות ביקשה הסברים, והוא אמר ש־1:1 בחוץ זו תוצאה טובה. הוא היה בבית אחרי חמישה משחקים. אחרים הצליחו יותר. וולטר זנגה זכה בדאבל ומייד היה לו שכל לעזוב", אומר נובאקוביץ'.
המאמנים המקומיים לא כועסים? בכר מגיע כשהכוכב עלתה לשלב הבתים אחרי שנים של עבודה קשה, והוא יקבל תקציב גדול במיוחד.
"לא. תתפלא. שום מנג'ר סרבי לא רצה את התפקיד במיוחד. הם ראו איך זרקו את דז'אן סטנקוביץ' אחרי ההפסד לחיפה. בכלל, אין למועדון הזה מסורת של נאמנות למאמנים. רק מילאן מילאניץ' בשנות ה־70-60 הוא יוצא דופן, עם שמונה שנים רצופות".
"חיפה לא נבהלו מאיתנו"
מי הם האנשים האלו שכל כך חסרי סבלנות?
"זו מין ישות בלתי־נראית שאנחנו קוראים לה 'ציבור הצבא האדום'. הם מקורבים, אנשים שמכירים עיתונאים או מקבלי החלטות, שאיכשהו יוצרים דעת קהל ומומנטום. גם לפרטיזן יש ציבור כזה. עבורם, הצלחה היא חלומות מטורפים כמו רבע גמר האלופות. הם לא מוכנים לשמוע על הפסדים, אפילו לקבוצות כמו פורטו".
עם האולטראס תהיה בעיה?
"להם אין שום השקפה מקצועית. כל עוד לא תשתף מוסלמי־בוסני או שחקן מקבוצה אתנית שסרביה נלחמה בה".
ומנג'ר מישראל זה בסדר?
"אתה מתכוון לזה שהוא יהודי?".
נניח.
"אין שום בעיה עם העניין הזה".
אתה יודע שהוא אחיין של לוחם ישראלי שנוי במחלוקת (בכר הוא אחיינו של רחבעם זאבי, ר"ד), פוליטיקאי ימני קיצוני שנרצח בידי פלשתיני.
"אם הם יידעו את זה - הוא יהיה גיבור!".
קולגה בבלגרד מארגן לי שיחה עם דיאן, חבר אולטראס לכאורה. הוא זוכר את המשחק בבלגרד בשנה שעברה, שמכבי חיפה העפילה ממנו לשלב הבתים של הצ'מפיונס. בגדול הוא שומר על חיוביות. "השחקנים שלו נלחמו כמו גברים. היינו 50 אלף והם לא נבהלו". את שחקני קבוצתו האהודה באותו המשחק הוא מכנה בכינויי גנאי שפעם היו שמורים למי שזהותם המינית אינה בינארית. משם השיחה לא המשיכה לכיוונים קונסטרוקטיביים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו