הגעתה הצפויה של נבחרת קוסובו לישראל תירשם בהיסטוריה. לא בכל יום נבחרת כחול־לבן מתמודדת מול יריבה שעימה היא לא נפגשה אף פעם. במקרה של קוסובו, הדרמה אפילו עוצמתית יותר: מדובר במדינה צעירה בעלת רוב מוסלמי, אשר מימשה את חלום הריבונות בעקבות מלחמה עקובה מדם נגד יוגוסלביה, ומיטלטלת עדיין בין מלחמה לשלום עם סרביה שכנתה.
הספורט, והכדורגל בפרט, היו לאחד האמצעים המשמעותיים של קוסובו במאמץ להשגת העצמאות וההכרה הבינלאומית. הסופר הנודע ג'ורג' אורוול היטיב להגדיר את הספורט ההישגי "מלחמה בלי יריות", והקוסוברים היו חותמים על אבחנתו ללא היסוס. אחרי שהם נחלו הצלחה יחסית בשדה הקרב (לא בלי ההתערבות של נאט"ו, שעמדה לצידם במלחמה מול הסרבים בשלהי המאה ה־20) והבטיחו לעצמם ריבונות דה פקטו, התפנו מייד אל המלחמה האחרת, זאת שבה כובשים שערים - ולבבות - ולא בהכרח את האדמה.
קוסובו הכריזה על עצמאותה באופן חד־צדדי בשנת 2008, ומאז נקטו המנהיגים שלה את כל הצעדים הדרושים כדי להתקבל לגופי ספורט בינלאומיים. הבקשות להצטרף לפיפ"א ולאופ"א סורבו תחילה, אבל בשנת 2016 באה פריצת הדרך. קוסובו אפילו קבעה תקדים מעניין, כאשר הפכה למדינה הראשונה בהיסטוריה שהתקבלה לאופ"א בלי להיות חברה באו"ם.
נחשפו לראשונה לדגל
כשנתיים מוקדם יותר הקוסוברים השיגו את החברות בוועד האולימפי הבינלאומי, וכבר במשחקים האולימפיים בריו הג'ודוקא מיילינדה קלמנדי הביאה למדינתה זהב אולימפי ראשון. זכייתה עשתה כותרות בתקשורת הבינלאומית וסיפקה לבני ארצה את מה שהם כל כך חיפשו – מודעות כלל־עולמית ותשומת לב. יש להניח שמיליונים רבים ברחבי הגלובוס נחשפו לראשונה לדגל של קוסובו - ולעצם קיומה של המדינה הזאת - רק בזכותה. אגב, במשחקי לונדון, שנערכו עוד לפני ההכרה בקוסובו, קלמנדי נאלצה להתחרות תחת דגל אלבניה.
בשל הקשיים וההגירה המואצת בזמן מלחמות הבלקן, רבים מצעירי קוסובו עזבו את ארצם לטובת מדינות מבוססות יותר, ובדומה למהגרים אחרים, אחדים מהם פנו אל הכדורגל. במשך שנים כישרונות תוצרת קוסובו או ילדיהם שנולדו מעבר לגבולותיה, פרנסו ליגות אירופיות ואפילו נבחרות לאומיות (שרדאן שאקירי בשווייץ ואמיר ביירמי בשבדיה הם רק שתי דוגמאות מיני רבות). כעת הקוסוברים חולמים שהכישרונות ישרתו את המולדת, ולא את המחוזות הזרים.
מדינות רבות מאוד עדיין אינן מכירות בעצמאותה של קוסובו. גם ישראל לא מיהרה להעניק לה הכרה, הן בשל היחסים הקרובים שבין המדינה היהודית לבין סרביה, והן בשל הסכנה שאחרי מחווה כזו לישראל יהיה קשה לתבוע מאחרים שלא להכיר ברשות הפלשתינית כמדינה. עם זאת, עסקת החבילה שדאגה למקם את השגרירות של קוסובו בירושלים הסירה את ההתנגדות של ישראל.
כיצד אם כן, המדינות שלא מכירות בקיומה של המדינה החדשה מסכימות שנבחרותיהן תשחקנה מול נבחרתה? התשובה אינה פשוטה כלל. מדיניותה המוצהרת של אוקראינה, למשל, היתה שאם ההגרלה תפגיש אותה עם קוסובו, היא תארח את הקוסוברים מחוץ לשטח אוקראינה. ניתן לשער שגם ספרד תנהג באופן דומה. הסיבה לכך ברורה: האוקראינים והספרדים חוששים מהתקדים של קוסובו, משום שגם להם יש אזורים בדלנים אשר היו רוצים לשקול להתנתק ממדינת האם, כפי שקוסובו התנתקה מסרביה.
נכון לעכשיו, איש לא מעלה על דעתו לקיים משחק כדורגל בין קוסובו לסרביה, ושיטת ההגרלה של אופ"א לא מאפשרת להן להשתבץ לאותו בית. לפני כמה שנים ראשיה הודיעו שגם המשחקים בין קוסובו לרוסיה אינם באים מחשבון, "בשל שיקולי ביטחון" לכאורה. לא מן הנמנע שמלחמתה של רוסיה באוקראינה שינתה את היחס של שתיהן לקוסובו, אלא שטרם נפלה לידינו ההזדמנות לבחון אם השינוי יבוא לידי ביטוי גם בתחום הכדורגל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו