האגדה רק התעצמה: השולחן מלא בכוכבים, אבל בראשו יושב ליאו מסי

כילד שהיה הולך לקאמפ נואו שעה לפני המשחק רק כדי ליהנות מהחימום המדהים של דייגו מראדונה, שהתרגש מבלי להיות ארגנטינאי בזכייה שלו במונדיאל 86', ושעקב מקרוב אחרי ההתפתחות של ליאו מסי מאז שהגיע לספרד בגיל 13 - אני חייב להגיד שלאחרון יש זכות מלאה ‪sentarse en la misma mesa‬ (לשבת באותו השולחן) עם מראדונה. לא לדאוג, השולחן גדול ויש מקום גם לדי סטפנו, לפלה ולקרויף - אבל בראשו יושב מסי.

מסי הכי גדול בכל הזמנים? אם לוקחים את השאלה כלגיטימית, ושוכחים שלהשוות שחקנים מתקופות אחרות זה תמיד מאוד קשה - המונדיאל נתן תשובה חיובית, אבל לא יסיים את הדיון. כי אין כדורגל בלי ויכוחים.

העובדה שאנשים לא מסכימים מי הקבוצה הכי טובה, איזה מאמן מתאים יותר או מה לעזאזל השופט מחליט, מסבירה גם למה זה הספורט מספר אחת בעולם.

מעבר למנהיגות ולכריזמה, למראדונה היה כמובן גם כישרון ייחודי בהקשר שונה לגמרי, עם פחות מצלמות ותרבות פייר פליי, שבה ליריבים לא היתה שום בעיה לכסח. אם היום מישהו נכנס במסי כפי שעשו אז למראדונה - הוא ישר יישלח לכלא. הוא היה הגיבור של ארגנטינה אחרי מלחמת פוקלנד.

אלוהים גם נגע ברגל השמאלית של מסי, אבל כשהוא הגיע לברצלונה בגיל 13 הוא היה פחות "ארגנטינאי" מבחינה תרבותית ומקצועית, מה שתרם להסתגלות שלו ב"לה מסייה" - אבל פגע בו בשנים האחרונות בנבחרת.

ההבדל הגדול ביניהם הוא ההתמדה והיציבות. לדייגו היו פיקים היסטוריים, ומחוץ למגרש היסטריים - בזמן שלמסי יש פיק ממושך מאוד, עם כמעט 800 שערים. דייגו זכה ב-11 תארים, ומסי ב-42. שניהם היו חיוניים לרוב התארים, וכן, כבר אי אפשר להגיד שמסי לא מצליח בלי פפ, אינייסטה וצ'אבי.

לא היה ולא יהיה בהיסטוריה שחקן אחר שזכה במונדיאל, בקופה אמריקה, במשחקים האולימפיים, בצ'מפיונס, במונדיאל מועדונים, בשבעה כדורי זהב ובשש נעלי זהב.

תשנאו את הפסטיבל, לא אותו

בנתונים ובכישרון, מסי מנצח כל השוואה מול כל שחקן היום. אבל במונדיאל הוא עלה רמה, כשהפך למנהיג שלא מרכין ראש אחרי מכה - אלא מרים אותו בגאווה ובכעס, אפילו יותר מדי.

מי שראה אותו צועק, ואפילו מקלל, לא מדמיין שזה בא מאותו ילד של רוסאריו, שהחברים החדשים שלו בברצלונה חששו שהוא לא יודע לדבר.

בשנתיים האחרונות, אירוע טרגי (מותו של מראדונה) ואירוע שמח (קופה אמריקה בברזיל), הירידה בתארים באירופה ועזיבתו את בארסה (בארגנטינה כבר לא דורשים ממנו בכעס את היכולת שלו במועדון) עזרו לו להשתחרר מהשלשלאות של הלחץ עם האלביסלסטה.

אני יכול להבין את אלה ששונאים את מה שהם מגדירים "פסטיבל מסי", אבל לא את אלה שלא מעריכים את הכדורגל שלו. מעט שחקנים הופכים לדמות היסטורית, שיש לה יותר מעריצים מהמועדון שהיא שייכת אליו.

הרוב רצו לראות את מסי מניף את הגביע כאקט של הודיה לאיש שנתן להם כל כך הרבה שמחה. במגרש בדוחא, האוהדים לא ראו רק את הקפטן של ארגנטינה, אלא את הדמות שנמצאת בחייהם כבר שלושה עשורים - אם בשביל לשכוח מבעיותיהם, ואם רק כדי ליהנות מהכדורגל.

העתיד של מסי יעבור בארבע תחנות אפשריות. לצערי, הכי פחות סבירה מהן היא לפרוש בקאמפ נואו. יתר האופציות הן: להמשיך בפ.ס.ז', לחוות את החיים בארה"ב דרך הליגה שלה, או כפי שרומזים כמה עיתונאים ארגנטינאים - לשחק בפעם הראשונה בליגה שלהם.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

אבל הבעיה היא לא איפה הוא יסיים את הקריירה, אלא שהוא בעצם מסיים אותה. או לפחות ליאו מסי השחקן מסיים אותה - ליאו מסי האגדה רק מתעצם.