עם כל הכבוד לעניינים הבוערים שלנו בבית, נושא השיחה העיקרי השבת בכל רחבי העולם יהיה גמר המונדיאל. אחרי חודש של כדורגל מעולה, סנסציות ולא מעט סיפורי צבע, קיבלנו את הגמר המושלם: ארגנטינה נגד צרפת. מסי נגד אמבפה. מס' 10 נגד מס' 10.
- רוצים לדעת איך מתכוננים בארגנטינה ובצרפת לגמר הגדול? היכנסו לערוץ המונדיאל המיוחד של "ישראל היום" בטלגרם.
ספק אם המארגנים קיוו לגמר טוב מזה. כן, ברזיל היתה יכולה להיות שם. כן, בעולם הערבי קיוו שמרוקו תמשיך את מסע הקסם שלה. כן, זה יכול היה להיות הטנגו האחרון בין מסי לרונאלדו. אבל כל אלה כבר מאחורינו; קיבלנו קרב ראש בראש בין המלך ליורש העצר שלו, ומבחינת הקטארים – קרב בין שניים מהיהלומים היותר נוצצים בקופסת הצעצועים שלהם, המוכרת יותר בשם "פאריס סן־ז'רמן".
האהדה ברחוב נוטה חד־משמעית לארגנטינה. כך גם יהיה ביום ראשון באצטדיון: תכלת־לבן עם נציגות קטנה לצרפתים. זה גם ייצג מן הסתם את המצב ברחבי העולם שמאוחד ברצון שמסי יעשה קסם אחרון, יניף את הגביע היחיד שחסר לו בארון - ויסגור סופית את הוויכוח מיהו גדול השחקנים בהיסטוריה.
זה שכבש וזה שזרח
כל הפרשנים כאן מאוחדים בדעה שזה הטורניר הגדול בקריירה של מסי. זה לא רק 5 השערים ו־4 הבישולים עד כה. גם לא העובדה שלראשונה הוא כובש בשלב הנוק־אאוט - ולא פעם אחת אלא בשלושת המשחקים. מסי של הטורניר הזה הוא מנהיג.
אם במונדיאל 2014 הוא הביט בנעשה מהצד למרות שהיה הקפטן, הפעם הוא לוקח את הנבחרת על הגב (ואפילו מקלל כשצריך), אבל מקפיד גם לשדר אנושיות ומשפחתיות: לאחר הניצחון בחצי הגמר מול קרואטיה הוא פרסם במדיה החברתית תמונה עם עשרים (!) מבני משפחתו הקרובה שהגיעו ללוות אותו בקטאר.
מבחינת הארגנטינאים זו תהיה לא פחות מטרגדיה אם גביע העולם לא יחזור אליהם אחרי 36 שנה. העולם עוקב אחר הסרטונים שמגיעים מקטאר, אבל הרומנטיקה והטירוף האמיתיים קורים בארגנטינה. כבר שבוע שלם שהמדינה מוכת הצרות לא עושה כלום חוץ מכדורגל. עשו לעצמכם טובה וחפשו סרטונים מרוסאריו, ברילוצ'ה או פטגוניה, ותראו מהי שמחה טהורה – שקמצוץ ממנה מציף כעת את קטאר.
מסי כבר הודיע שגמר המונדיאל יהיה משחקו האחרון במדים הלאומיים. מי שיעמוד בדרכו לגביע הקדוש הוא אמבפה, שבגיל 23 רוצה לסגור גביע עולמי שני ברצף. אף נבחרת לא עשתה זאת מאז ברזיל ב־1958 וב־1962 (ואיטליה בשנות ה־30) – וצרפת, עם גמר מונדיאל רביעי בשבעת הטורנירים האחרונים, רוצה להצטרף לרשימה של הגדולות בהיסטוריה.
בקטאר שיחקה צרפת את הכדורגל הטוב מכולם ואמבפה זרח, אף שהוא לא היה הטוב שבשחקני הטריקולור: אנטואן גריזמן, חברו לשעבר של מסי מברצלונה, הפך לברומטר של הצרפתים – וגם נבחר למצטיין חצי הגמר.
אהדת האנדרדוג
ברחובות דוחא כבר החלו אתמול למכור מרצ'נדייז למשחק. הצעיף המסורתי עם דגלי שתי המדינות, כובעים וכמובן חולצות. שאלתי את המוכר בבסטה של החולצות מה קונים הכי הרבה. התשובה לא הפתיעה: "ארגנטינה ומרוקו". ומה עם צרפת, שאלתי. "רק מעט", ענה.
מרוקו ממשיכה להיות נוכחת כאן, ויש לה עדיין משחק על המקום השלישי מחר, אבל עבורה זה היה חודש חלומי ולא צפוי. חלק מהשחקנים שלה יזכה כעת לשדרוג משמעותי בקריירה ובחוזים, אבל זה החלק הפחות חשוב; המדינה כולה זכתה להכרה ולתמיכה חסרי תקדים.
זה מונף לדברים טובים - תמיכה עממית נרחבת, אהדת האנדרדוג, שמחה אותנטית ברחובות דוחא וגם במרוקו עצמה - אבל גם למקומות פחות טובים: לאלימות המכוערת בבירות אירופה, ולפרץ לאוּמנות שהתמיכה בפלשתינים היתה רק חלק קטן ממנו.
לא מעט ישראלים נתקלו כאן בתגובות עוינות. בימים האחרונים זה ניכר פחות, אולי כי זה עלה לכותרות ואולי כי הם לא חיפשו להתנגח. לקטארים – שנתנו לכך במה במתכוון; לצדד בלהט"בים אסור אבל להניף דגלים פוליטיים מותר – לא היה לרגע עניין שזה יגלוש מפרופורציות ויאפיל על המשחקים עצמם.
הם השתדלו לשמור על הכל במידה, ומבחינתם עמדו בהתחייבות שנתנו לפיפ"א: לאפשר לישראלים להגיע לקטאר בלי צורך בוויזה, ובטיסות ישירות בין המדינות.
הנוכחות הישראלית בגמר תהיה בולטת מאוד. אלפים רבים נמצאים בעיר או יגיעו, למרות מחירי הכרטיסים והמחסור בטיסות ובחדרי מלון. חלקם תיירי ספורט שכסף לא משחק תפקיד עבורם; חלקם משוגעי ספורט, שלא רוצים להחמיץ את הריקוד האחרון של הפרעוש על הבמה הגדולה מכולן.
מונדיאל מושלם
המארחים יקפידו כמובן שהכל יתקתק עד לרגע האחרון. לזכותם ייאמר שהם הרימו מונדיאל מרשים מאוד. הייתי כאן במאי האחרון; נכון שאז עוד היינו בשלהי הקורונה ולא הכל היה שלם, אבל היישום בפועל מכניס לכיס את התוכניות המוקדמות.
זה ניכר בפרטים הקטנים ביותר: בשילוט, בסיוע של צבא העובדים הזרים לכל אחד בכל מקום, ובהבנת הצורך לתת שירות מלא - מסימנים בכתב ברייל במטרו החדיש; דרך הפעלת צי אוטובוסים חדיש ופתיחת המטרו עד לתוך הלילה כדי לאפשר לכולם להגיע למלונות, בחינם למי שהגיע למשחקים; ועד לניקיון האינסופי של הרחובות והמגרשים מכל בדל לכלוך.
על ההפקה הזו לא הצליחו להעיב גם מותו של העיתונאי האמריקני גרנט ווהל (ושל שניים נוספים) או סוגיות שכאילו נשכחו, כמו מותם של אלפי פועלים במהלך בניית האצטדיונים. קטאר השתדלה – והצליחה – לשווק לעולם מונדיאל מושלם ומדינה מתקדמת ושמחה. אבל מי שמכיר אותה יודע שברגע שיעזבו המוני התיירים והעיתונאים היא תשוב לנוקשות ולסגירות שמאפיינות אותה.
מונדיאל 2022 סיפק לא מעט רגעים מרגשים - המרוקאים שהפתיעו, האיראנים שסירבו לשיר את ההמנון - לצד רגעים כואבים: דעיכתו של כריסטיאנו רונאלדו, שביחד עם מסי הגדיר את עולם הכדורגל ב־15 השנים האחרונות, היתה עצובה במיוחד גם למי שלא נמנה עם מעריציו.
והיו, כמובן, רגעי התעלות ספורטיבית: התצוגה של ברזיל מול דרום קוריאה בשמינית הגמר, או של פורטוגל מול שוויץ, ועוד שלל שערים ובישולים והחמצות והצלות.
הקרב הוא על כבוד
אבל בסופו של דבר יש את הגמר, ובעיקר את מי שתוכתר אלופת העולם. אין מומחה ספורט שלא מנתח מאז אתמול, לעומק ולפרטי פרטים, את המאצ'־אפ בין ארגנטינה לצרפת; את ההיסטוריה וההווה שלהן, את דרכן במונדיאל, את נקודות החוזק והחולשה שלהן. אין אוהד שלא מדבר על זה ורק על זה, תוך ויכוחי רחוב סוערים ומשעשעים על מי טוב יותר.
כל אלה, חשובים ככל שיהיו, הם רעשי רקע משניים למה שיקרה ביום ראשון בשעה 17:00, מול כ־90 אלף צופים באצטדיון הלאומי לוסייל ומול מיליארדים בבית. על הנייר זה מאבק ספורטיבי בין שתי נבחרות, אבל יש בו הרבה יותר - זה קרב על כבוד, על גאווה לאומית, על מקום בהיסטוריה.
ומבחינתו של קוסם קטן־קומה אחד, יש כאן חלום אחרון להגשים – וכמעט כל קטאר תעודד אותו, בתקווה שזה גם יקרה.
יחס בווינר לניצחון של ארגנטינה שווה 2.65, לתיקו 2.90 ולניצחון של צרפת 2.70
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו