יום שישי, 18 בנובמבר, כמעט חודש מהיום, בשעת בוקר מאוד מוקדמת לפני הנץ החמה, אספה אותי מונית לנמל התעופה בן־גוריון. ההתרגשות היתה גדולה, בעיקר בגלל חוויית המונדיאל והעובדה שזכיתי לאמון מצד אנשי התאגיד, שאפשרו לי לפרשן 20 פלוס משחקים, כולל משחקי הפתיחה והגמר. אבל גם העובדה שאני זוכה לבקר במדינה מורכבת מאוד, שכנראה לא הייתי מגיע אליה לעולם אלמלא הכדורגל, היתה חלק מההתרגשות.
- רוצים לדעת איך מתכוננים בארגנטינה ובצרפת לגמר הגדול? היכנסו לערוץ המונדיאל המיוחד של "ישראל היום" בטלגרם.
מכיוון שאנחנו עכשיו בימים רגועים יותר, בלי לחץ של משחקים, אז אשים לרגע את חוויות הכדורגל שלנו בצד ואספר לכם קצת על תחום שאני אוהב מאוד, אבל מבין בו הרבה פחות - תחום הקולינריה.
אנחנו ישנים באי הפנינה, שהוא אי מלאכותי שנחנך ב־2004. מקום תיירותי מאוד שמכיל בעיקר מקומות לינה לתיירים ומסעדות מכל הסוגים והמינים.
בתחילת הטורניר, כשלחץ המשחקים והשידורים היה גדול, רוב הארוחות שלנו היו בשעות לילה הזויות במסעדות של אוכל מהיר - פיצה (בארץ יש פיצות טובות משמעותית), פט בורגר (סוג של מקדונלד'ס משודרג ושמן), שווארמה כמובן וגם חיקויים של KFC. בהמשך, כשהלו"ז התחיל לאפשר לי את זה, התחלתי לבחון מסעדות מכל מיני סוגים, גם בסביבת הלינה שלנו אבל גם במקומות שהם במרחק נסיעת אובר קלה מאיתנו.
אז אכלנו במסעדה טורקית נהדרת, חסאן קולקוגלו, שבה כל מנה, כולל הראשונות, מוגשת ברוחב לב וכל מנה עיקרית מחביאה בתוכה הצגה של המלצרים, אם זו הגשה מיוחדת ואם זה תיפוף בכפות, מופע של אש ועוד.
בהמשך הלכנו למסעדה הודית טובה, שבה גם ראינו שני משחקים בימים ששידרנו את המשחקים המוקדמים, ושוב קיבלנו המון אותנטיות ונהנינו מאורז ביריאני נפלא.
אחד המקומות שבהם אכלנו אוכל פשוט וטעים היה שוק ואקיף, שאליו הגענו טל ברמן ואני, ונהנינו בו גם מסוג של אותנטיות (לא באמת, אבל ביחס למה שקורה מסביב זה גם משהו), גם משיפודייה טובה, טעימה וזולה (ב־50 שקלים הופגזנו בכמויות אוכל שסגרו אותנו עד למחרת היום), ובהמשך מכנאפה טעימה מאוד, שאכלנו תוך כדי חלוקת שולחן עם בחור סעודי נחמד, שבא להתנחם במתוקים אחרי שהנבחרת שלו סיימה את דרכה בטורניר.
מן הסתם, קטאר גם משופעת במסעדות פאר, כאלו שמצטיינות ביח"צ לא פחות מאיכות האוכל (נוסיראת, האיש, הסטייקים והמלח הגס), וכאלו שמספקות חוויה קולינרית חריגה ויוצאת דופן. מסעדת נוביקוב שבקטארה היא אחת מהן, והיא סיפקה את הסחורה בענק עם מנות מיוחדות וטעמים שלא חווים בכל יום.
אבל בסופו של דבר, כחובב בישול וסדר במטבח, חודש בלי מטבח גרם לי להתגעגע. אז בשבוע האחרון החלטתי לשנות כיוון, לנצל את העובדה שבסופר ליד מקום הלינה שלנו מוכרים פרודוקטים נפלאים, חזרתי לסירים ולמחבתות והתחלתי להכין אוכל (את הבישולים אשמור לילדים בבית), גם לי וגם לחלק מהשותפים למסע שלנו. קצת בשר, קצת סלטים, בהמשך אתן נגיעה של פסטה, רוצה להרגיש בית.
כי בסוף, עם כל הכיף, הכדורגל, החוויות, המסעדות - הבית זה הדבר שהכי חסר, ואין כמו בישול, ריחות, צבעים שהאוכל מייצר ואפילו שטיפת כלים כדי להרגיש קצת בבית.
ועם כל הכבוד לשוק, למסעדות, לשיפודיות ולנוביקוב, הארוחות האלו, פה במלון, היו החוויה הקולינרית הכי מספקת בקטאר כי אחרי הכל, אין כמו אוכל של בית.