בשנים האחרונות אנחנו עדים לתופעה הולכת ומתרחבת, שעיקרה הבעת דעה בתחומים שונים של החיים, פוליטיקה, גזענות, הדרת נשים, הומופוביה ועוד, במשחקי ואירועי ספורט בכלל ובכדורגל בפרט.
למען האמת, התופעה קיימת כבר שנים רבות. המקרה הראשון כנראה שתועד היה המחאה של מתיאס סינדלאר, שחקן נבחרת אוסטריה בשנות ה-30 של המאה הקודמת, שסירב להשתתף בחגיגת התעמולה במהלך משחק של נבחרתו מול נבחרת גרמניה, משחק שבו "חגגו" הצדדים את הסיפוח של אוסטריה (האנשלוס).
בניגוד לסיכומים, סינדלאר הבקיע שני שערים שניצחו את המשחק עבור אוסטריה, ולאחר כשנה שילם על כך בחייו, כשחוסל על ידי הנאצים.
גם במאה הנוכחית זכורות כמה מחאות בולטות בספורט. החל במחאות אוהדים ברחבי העולם על הפיכת הכדורגל ל"עסק" ועליית מחירי הכרטיסים, נשיאת דגלים ושלטים עם אופי פוליטי באצטדיונים, שימוש בדגלי הגאווה ביציעים, בסרטי הקפטן וכתחליף לדגלי הקרן במגרש.
היו גם את חגיגת השער המפורסמת של שחקני נבחרת שווייץ ממוצא אלבני נגד סרביה, כריעת הברך בתחילת משחקים כמחאה נגד הגזענות, מחאת Black Lives Matter הרחבה בספורט האמריקאי, מחאת נבחרת הנשים של ארה"ב ומייגן רפיניו הכוכבת הגדולה, ועוד מקרים רבים וטובים (תלוי באיזה צד אתם).
לאורך הדרך ראינו כמה כוח יש לספורט ולכדורגל בפרט, על דעת הקהל ואפילו על קובעי המדיניות. גם ביצירת מודלים חיוביים (או שליליים) לחיקוי, והקניית דוגמאות לחשיבות של התמדה, ערכים, חינוך, כבוד, עבודת צוות ועוד, בקרב ילדים ובני נוער.
אבל נדמה שלקראת גביע העולם 2022 המשוחק בימים אלה בקטאר, הנושא הגיע לנקודת רתיחה. זה החל במחאות גדולות נגד פיפ"א, ארגון הכדורגל העולמי, על בחירתה הלא-מוצדקת של קטאר לארח את המונדיאל, וטענות, כנראה מוצדקות, על כך שהנסיכות מהמפרץ שיחדה את פקידי הארגון כדי לזכות בכבוד.
בהמשך גילו אוהדי הכדורגל שלראשונה ישוחק הטורניר בחורף ולא בקיץ, בשל החום הרב השורר במדינה, וזה עורר מחלוקות וטענות רבות לא פחות, גם על ידי השחקנים והמועדונים.
לקראת פתיחת הטורניר החלו לפוץ ידיעות על אלפי קורבנות, עובדים זרים ללא זכויות מינימליות, שנהרגו במהלך העבודה על בניית האצטדיונים והתשתיות לגביע העולם, מה שהקנה לטורניר את השם הלא-מחמיא "מונדיאל הדמים".
שחקנים ואוהדים רבים ברחבי העולם קראו להחרים את גביע העולם, ונבחרות אף נקראו על ידי אוהדיהן לא להשתתף בו. קולות אלה התגברו כאשר נחשפו התנאים של העובדים הזרים בקטאר, ויתר על כן היחס לקהילת הלהט"ב במדינה, האוסרת יחסים חד-מיניים והעונש על כך יכול להגיע עד גזר דין מוות.
בעמידתם של רבים מעולם הכדורגל נגד העמדות הללו, זכה הדור הצעיר, אוהדי הכדורגל הילדים ובני הנוער, לשיעור על נקיטת עמדה ועל הכוח שיש לכדורגל למחות ולעתים אף לשנות ולקן עוולות.
לאחר שנבחרת אנגליה נסוגה ברגע האחרון מכוונתה לעלות למגרש עם סרט-זרוע בצבעי דגל הגאווה, ובכך אכזבה רבים בעולם מקרב קהילת הלהט"ב ותומכיה, הגיע רגע מדהים, שאולי ייזכר כרגע הגדול של הטורניר הנוכחי – והוא בכלל לא קשור לכדורגל ואפילו לא לקטאר:
שחקני הנבחרת האיראנית, פטריוטים גדולים שגאים במדינה שלהם ובעם ממנו הם הגיעו, החליטו שלא לשיר את מילות ההמנון שלהם שנוגן לפני תחילת המשחק מול אנגליה, זאת כאקט של הזדהות עם המחאה הגדולה שמתרחשת בחודשים האחרונים באיראן, המכונה "מחאת החיג'אב".
בכך, מול מאות מיליוני צופים ברחבי העולם, כאשר ממש כמו מתיאס סינדלאר האוסטרי הם שמים את חייהם עצמם בסכנה, הפגינו האיראנים סולידריות מדהימה עם העם שלהם ועם השאיפה לחופש ולשוויון במולדת שלהם.
עיניהם של איראנים רבים באצטדיון דמעו מהתרגשות ברגעים ההם, ונדמה כי מאות מיליוני איראנים שאבו מהמעשה השראה ורוח גבית להמשך המחאה, עד להגשמת יעדיה. כולנו עדים כעת לכמה כוח יש לרגע אחד קטן. כמה כוח יש לכדורגל.
אנחנו בעמותת "שער שוויון" בישראל, עושים בדיוק את זה. ומנצלים את הכוח הרב שיש לספורט ולכדורגל בפרט – ככלי. אנחנו מקימים קבוצות כדורגל ברמה הכי גבוהה, גם כדי לפתח את הילדים המשתתפים בה מקצועית, אבל בעיקר כדי להביא אותם להשתתף במסגרת חינוכית, חיובית ומעצימה אחרי שעות הלימודים.
לחלקם אנחנו מעניקים, לצד האימונים וההתמדה הספורטיבית, מענים נוספים. לילדים בפריפריה אנחנו מעניקים גם סיוע לימודי, מונעים נשירה, מביאים להצלחות.
לקבוצות הבנות אנחנו מעניקים העצמה מגדרית, לקבוצות של הילדים על הרצף האוטיסטי אנחנו מעניקים חיזוק רגשי.
ועם כולם כולם אנחנו עובדים על הערך המוסף שיש בכדורגל – מעבר לתחרות, מתוך הבנה שבדיוק כמו במשחק בין איראן לאנגליה, הכדורגל הוא רק האמצעי כדי להגיע לדברים החשובים באמת.
*הכותב הוא מנכל עמותת "שער שוויון" העושה שימוש בספורט ככלי לצמצום פערים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו