איראן משחקת השנה במונדיאל בפעם החמישית והשלישית ברציפות. עד לפני חודשיים וחצי היה ברור שזה יהיה אירוע חשוב, צבעוני ומשמח, ושאחרי כל משחק - ניצחון או הפסד - האוהדים הנלהבים, רובם עם דגלי אריה ושמש (הדגל של איראן לפני המהפכה), ישירו לשחקנים "בַּצָ'א מֹתְשַׁכֶּרִים" ("חבר'ה, תודה"). אבל אז פרצה המחאה הרצינית ביותר מאז כינון הרפובליקה האסלאמית, והמונדיאל מתקיים בצל המחאה ברחובות. וזהו צל כבד מאוד.
- רוצים לדעת עוד על מה שנבחרת איראן מבשלת לגביע העולם? היכנסו לערוץ המונדיאל המיוחד של "ישראל היום" בטלגרם.
בעבור האיראנים, הכדורגל הוא מרכיב חשוב לא רק בתרבות הפנאי אלא ממש בזהות שלהם: המחאה הנוכחית איחדה לא רק קבוצות אתניות שונות, אלא חשוב מכך - את אוהדי קבוצות הכדורגל השונות. כאשר ספורטאים הביעו מחאה/הזדהות/עצב - הם זכו להערכה, וכאשר היו אלה קבוצות כדורגל - גם אוהדי הקבוצה היריבה הביעו הערכה: אוהדי פרספוליס העריכו את אי הבעת השמחה של אסתקלאל בטקס הנפת הגביע, ואוהדי אסתקלאל העריכו את עלייתם של שחקני פרספוליס למגרש עם סרטי-זרוע שחורים לאות אבל על המחאה.
אבל אז נכנסו השלטונות לעובי הקורה. באופן מסורתי, השלטונות משתדלים לא להביע התלהבות גדולה מדי מענייני ספורט, אבל גם לא להביע התנגדות, כי הם יודעים אילו גבולות אי אפשר לעבור. הפעם הם החליטו לגייס את הספורטאים לצדם.
לא ברור אם המהלך נועד לקרב את העם לשלטון דרך הספורטאים (שעד עכשיו ברובם תמכו במחאה), או לנטרל עוד קבוצת כוח - שזה מה שקרה: שחקני הנבחרת הובאו לפגישה עם הנשיא ראיסי. הם היו מנומסים, כמה מהם אפילו הרכינו ראש לאות כבוד. והעניקו לו חולצה עם המספר 12. התוצאה לא הייתה תמיכה של העם במשטר בעקבות הדוגמה האישית של הספורטאים, אלא תמיהה, כעס ומחאה כלשהי נגד הספורטאים שמשתפים פעולה עם המשטר.
אבל איזו ברירה הייתה להם? ראשי ההתאחדות הם פוליטיקאים, "שותי טרופית" כפי שקוראים מתנגדי המשטר לתומכיו, ואם השחקנים רוצים להמשיך לשחק בנבחרת, יש גבול לנועזות שהם יכולים להביע.
אבל אז השחקנים עצמם טעו. בעוד איראן מתאבלת על מותם של הרוגי המחאות, ובפרט על כיאן פירפלכ, ילד בן תשע שנהרג מירי כוחות הביטחון בדרכו אל השוק עם הוריו ואחיו, שחקני הנבחרת פרסמו תמונות שלהם מקטאר, שבהן הם שמחים, צוחקים ועושים שטויות.
אלה תמונות רגילות בזמנים רגילים, אבל את האיראנים זה הרתיח. איך הם יכולים לשמוח ולבלות בזמן שבאיראן אנשים נהרגים, נפצעים, נעצרים ומעונים כל יום, וזה חוץ מהדיכוי השוטף של 43 השנים האחרונות?
תמונות של השחקנים התפרסמו לצד תמונות של שחקן אוקראיני שבוכה בכי מר על הרוגי המלחמה בארצו (כך על פי הגולשים, שזה מה שחשוב לנושא), ואיראנים רבים, גם כאלה שלא מתעניינים בכדורגל, הביעו תקווה שאנגליה תנחיל לנבחרת הרפובליקה האסלאמית תבוסה משפילה.
הדינמיקה כלפי שחקני הכדורגל דומה לדינמיקה בפוליטיקה, שבה הראייה היא שחור או לבן, ולבן הופך לשחור בקלות רבה. אני עדיין חושבת שהתנהלותם של השחקנים במשחקים ובזמן השמעת ההמנון במשחקי המונדיאל השבוע, היא שתקבע את עתיד תדמיתם בעיני העם.
אם גם עכשיו הם יבחרו לעלות עם סרטי זרוע שחורים, לא לשיר את ההמנון ו/או לא להביע שמחה על גולים - יש סיכוי שהם יעברו שוב לצד כוחות האור.
חפשו בטוויטר את הסולמיתג "נבחרת לאומית חסרת כבוד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו