עם נבחרת ספרד ג'רארד פיקה זכה בגביע העולם ב-2010 ובאליפות אירופה ב-2012. במדי ברצלונה הוא זכה ב-8 אליפויות ספרד, 3 פעמים בליגת האלופות, ב-7 גביעי מלך, ב-6 סופר קאפ ספרדי, 3 פעמים זכה בסופר קאפ האירופי ושלוש פעמים זכה בגביע העולם למועדונים. הוא שיחק 615 משחקים בברצלונה, כבש 53 שערים ובישל עוד 15. אם אדם מן השורה, שלא ראה יותר מדי משחקים של הבלם במהלך הקריירה שלו, היה מסתכל על רשימת התארים שבהם זכה, הוא היה באופן אוטומטי מכניס אותו לרשימה הגדולים ביותר בהיסטוריה. אם את הכסף סופרים במדרגות, אז המדרגות של פיקה מלאות בכל טוב.
אבל בתוך כל המדרגות האלו היו לא מעט סדקים. לא מעט רגעים שהם רעדו מסיבות כאלה ואחרות. בשורה התחתונה, פיקה שהודיע הערב (חמישי) באופן רשמי כי הוא תולה את נעליו, היה יותר סמל של ברצלונה מאשר מישהו שבאמת הרים אותה לגבהים אליהם היא הגיעה, גם איתו. בארסה יותר הרימה את פיקה מאשר הוא השפיע על נסיקתה להיות לא מעט שנים הקבוצה הטובה בעולם.
מבחינה מקצועית, בימי השיא שלו הוא נהנה מגב גדול מאוד מצד הבלם שלידו. כשחזר ממנצ'סטר יונייטד לבארסה במדיה גדל ב-2008 הוא שיתף פעולה עם קרלס פויול, אחד הבלמים הטובים שראינו, שניסה ללמד אותו ולעיתים גם הצליח לעשות את כל הדברים הטובים שבלם צריך לעשות. הוא נתן לו את החופש לצאת קדימה, להניע כדור, להפוך לחלוץ ברגעים שהקבוצה הייתה עם הגב לקיר והיה לו למשענת, על המגרש ומחוצה לו. אחרי שפויול פרש, היה זה חאבייר מסצ'ראנו שנכנס לתפקיד האח הגדול והשומר שלו, עד שזכו יחד בליגת האלופות האחרון של בארסה ב-2015. את החורים שפיקה עשה לעיתים, היה מי שיסגור במקצועיות, בלי שזה יסתיים במפח נפש.
בשנים האחרונות כשבארסה החלה להידרדר מבחינה ניהולית ומקצועית, היכולת הבינונית של פיקה קיבלה פתאום זרקור לא נעים, מביך, כזה שפוצץ לאלה שאהבו אותו את הבועה שהם עטפו אותו סביבה. ברגעים שהוא היה צריך להיות הבלם המוביל, זה שמסדר את השחקנים שלידו, שאמור לשפר אותם, הדברים הלכו למועדון הפאר הרבה יותר קשה. פתאום קיבלנו את ההבנה כי פיקה הוא בדיוק מסוג השחקנים שמשתפרים כשיש לידם קבוצה חזקה. כשזה אמור לעבוד הפוך, הדברים החלו להידרדר גם לבארסה וגם בשבילו, בלי קשר לכל מה שעבר גם בחיים האישיים שלו.
בשלוש העונות האחרונות, הביקורת נגדו כבר הפכה לקשה הרבה יותר. הנישואים לשאקירה (שעלו על שרטון בחודשים האחרונים) והפכו אותו לאיש נחשק במדורי הרכילות, העובדה שעסק בדוגמנות, השתתפותו בטורנירי פוקר ברחבי העולם והעובדה כי ייסד את חברת קוסמוס, הפועלת בתחום ההשקעות בספורט, גרמה לו להיות מוקצה גם אצל אוהדי בארסה. אנשים לא הבינו איך יכול להיות שבזמן שהוא מציג יכולת רעה על הדשא, הוא מרשה לעצמו להתעסק גם בביזנס.
ועדיין, למרות שלא הפך באמת עם הזמן לקונצנזוס שהיה פויול, ביום שבת במשחק הבית מול אלמריה, יושבי הקאמפ נואו יזילו דמעות. דמעות של עצב על סופו של עידן, שפיקה בסופו של דבר היה בחלקים ארוכים שלו שחקן הרכב קבוע. הוא היה אחד הקפטנים של הקבוצה בתור מישהו שגדל ב'לה מאסיה' ואם יש דבר שהוא עשה טוב ממש, זה לייצג אותם בכל ספרד, גם כשזה עלה לו בשנאה של לא מעט אוהדי קבוצות אחרות.
בתור קטאלני בדמו, פיקה נאבק במשך כל הקריירה שלו כדי להיאבק על רצון הקטאלנים לקבל עצמאות. הוא היה שם לבקר את המדיניות בספרד, היה שם כדי להילחם את מלחמת בני עמו, הוא היה שם כדי לחבוט בצביעות שאופפת לעיתים את האחווה אותה מנסה לספרד להראות לעולם. פיקה היה יותר סמל מאשר שחקן כדורגל גדול. אבל בעידן של היום, זה לא פחות חשוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו