מבלי שהספקנו להשלים שעות שינה וכבר עונת האן.בי.אי סוגרת רבע מהדרך בעונה מלאה בריגושים, התלהבות ושלל קווי עלילה מרתקים, אבל גם שופעת בטרנדים מאכזבים שגורמים לרגעי זעם ותהייה לא מעטים.
בדיוק בשביל זה החלטנו לעצור, להציב מראה קטנה בדרך, ולדבר על חמשת הדברים שאהבנו עד כה וחמישה דברים שממש לא.
אהבנו:
שובה של האימפריה
בשנתיים האחרונות כבר היתה דאגה רבתי שכל ערימות המרצ'יינדיז שרכשנו בעונות האליפות של הווריורס כבר לא ראויים ללבישה ושהמותג החזק ביותר בליגה הטובה בעולם בעשור החולף נפרם יחד עם הגפים התחתונות של קליי תומפסון, אז זהו שלא.
העונה הנוכחית התחילה עם ציפיות גבוהות, ונכון לרבע הדרך היא עלתה על כולם. לא רק המאזן הטוב ביותר בליגה עד כה, אלא שליטה מוחלטת במשחק שמזכירה את העונות הגדולות, קרי בעונה היסטורית כמלך הסלים וטוב מאי פעם, תחיה מרעננת של דריימונד וויגינס והפתעות למכביר שצצו משום מקום סטייל ג'ורדן פול וגארי פייטון השלישי.
כל אלו ביחד יוצרים לסטיב קאר תלכיד מפחיד בהתחשב בעובדה שקליי נמצא מרחק סנטה קלאוס מהקוטב בדרך חזרה לפרקט ווייסמן גם כן צפוי לחזור. טבעת אליפות רביעית לפתע נראית מעשית מאי פעם.
הפיזיות חזרה
נכון, לא מדובר במשהו שמזכיר את קרבות הרחוב של שנות ה-90 ובואו נודה על האמת אף אחד גם לא מתגעגע לסקור של 78-82 ולאינטנסיביות של רסלינג ברחבות, אבל אי אפשר שלא לשים לב שהשינוי המינורי בחוקים כן תרם במשהו לשובה של הפיזיות שכה היתה חסרה לנו בליגה בשנים האחרונות.
התוצאות הן עדיין גבוהות, השטף לא נפגם לרגע, וזו עדיין ליגה של שלשות אבל לא סתם קיבלנו מנה גדושה של התכתשויות מהתקרית של יוקיץ' ומוריס ועד סצנת המרדף המשעשעת של לברון עם אייזאה סטיורט - הם כולם סממנים לכך שהקשיחות והדם הרע שאיבדנו קצת חוזרים לליגה.
לעולם בעקבות השמש
המלעיזים טענו שההגעה לגמר בעונה שעברה היא פונקציה של פציעות של שחקני מפתח של היריבים לאורך הפליאוף והרבה מזל שלא ישוחזר העונה, אבל כריס פול והחבורה מפיניקס דאגו להבהיר למי שצריך מדוע הם פה בשביל להישאר.
אחרי פתיחת עונה מקרטעת ותחקיר מביך במיוחד על הבעלים שלא הצליח להסיט במאום את הסינרגיה של הקבוצה שיצאה לרצף מרשים של 16 ניצחונות ברציפות (השני בהיסטוריה של המועדון) ועושה רושם כי הסאנס נמצאים במסלול הבטוח לשוב לביקור נוסף בגמר ולנסות לספק לפול את הטבעת הכל כך מיוחלת שחסרה לו ברזומה המפואר.
דם צעיר
תשכחו מלוקה, טריי והחבורה הזאת שכבר הספיקו להפוך לסטארים מוכחים, כי נראה שהליגה מעולם לא היתה משופעת בכל כך הרבה סטארים בפוטנציה שידאגו לכך שהליגה לא תאבד מהאטרקטיבית גם שהמסלול של לברון, דוראנט והחבורה הוותיקה יגיע לקיצו בעוד כמה שנים.
הרשימה היא ארוכה ומרגשת, מג'ה מוראנט ועד אנטוני אדוארדס המלהיב של מינסוטה, לאמלו בול ומיילס בריג'ידס בשארלוט ועד פניניות כמו אוון מובלי ושאר חבריו למחזור רוקי אטרקטיבי במיוחד. כל אלו כאן בשביל לרפד את הליגה ולצמצם את שעות השינה שלנו למינימום בשנים הקרובות.
דמאר דרוזן וג'ימי באטלר
שני כוכבים לשעבר שאמורים היו להיות מעבר לשיא ובשלבי דעיכה ולפתע מצאו תחיה מחודשת בדרך לעונות מדהימות כל אחד בקבוצה שלו.
הסיפור של דרוזן הוא הפתעה שאי אפשר להסתיר את החיוך כאשר רואים את הפריחה שלו בעיר הרוחות לשם הגיע אחרי תדמית של לוזר בינוני בעונות בטורונטו ועוד כמה שנים מיותרות בספרס.
החוזה הענק שקיבל בקיץ פלוס הקליעה הבעייתית מחוץ לקשת והחיבור התמוה עם זאק לאבין, הספיקו בשביל שהמבקרים יקטלו את המהלך. אבל מלך המיד-רינג' הוכיח שהוא עדיין סופר-סטאר לכל דבר עם ממוצעים של 25.8 נקודות למשחק בכמעט 50 אחוז מהשדה, ואזכור של כבוד ברשימת המועמדים לתואר ה-MVP.
אצל באטלר העסק אולי מפתיע פחות, אבל גם הוא מגיע אחרי עונה מאכזבת אחרי ששלט בבועה, וגם הוא מציג מספרים של 23.6 באחוזים של 51 ונראה שהיט שלו יכולים למצוא את עצמם בקלות בגמר המזרח.
פחות אהבנו:
נעדרים במקום נהדרים
כבר הספקנו להתרגל ונראה שהנרטיב של העונה הוא שנאלץ לחיות ללא כמה מהשמות האהובים עלינו בליגה, אבל אנחנו כאן כדי ליילל שזה מאכזב מאוד. וכן, הכוונה היא לקיירי ארווינג ובן סימונס ומי שרוצה להתקטנן יכול גם להוסיף את השם של זאיון לרשימה למרות שהדיווחים האחרונים מדברים על כך שהוא בדרך לחזור לאימונים, אבל עד שלא נשמע שהוא הוריד את האפליקציה של חלי ממן ונראה אותו בגרסה צרה יותר רץ על הפרקט אז נשאר סקפטיים.
המציאות של הנטס כקבוצה היסטורית עם שלושה סופר סטארים הולכת ונגוזה כל עוד ארווינג ימשיך להיות סרבן חיסונים וזני דלתא חדשים ימשיכו להפציע. במקרה של סימונס לא נראה שהפלונטר הזה בדרך לפתרון כלשהו שיצליח להזכיר לנו שעד לפני כשנה בערך הבחור נחשב לסופרסטאר בהתהוות.
הסוף של קמבה?
קיווינו שדווקא המעבר הביתה לניו יורק יפריח חיים ברכז המחונן הזה ויחזיר אותו לגדולה משארלוט מלפני כמה שנים, אבל כנראה שמה שבבוסטון גילו בשנתיים האחרונות מגלה עכשיו גם טום תיבודו', כי ווקר אפילו לא קרוב להיות הסטאר שמישהו חשב, ונמצא בדרך לנפילה מהרוטציה.
המספרים לא משקרים: 11 נקודות ב-24 דקות עלובות בנוסף ליכולת הגנתית שתמיד היתה בסימן שאלה ובטח לא מתאימה לתזה של המאמן הקשוח הם עוד סימנים מדוע ימי התהילה של שלו נגוזו סופית.
חיים בסרט
ניסינו להזהיר טרום פתיחת העונה מדוע המיקס המוזר שנקרא הסגל של הלוס אנג'לס לייקרס הוא מלא בבעיות וחוסר התאמה לא פחות מגבינה מחוררת, אבל גם סקפטיים שכמונו לא חזינו שהמצב יהיה עגום עד כדי כך.
נכון שהיו פציעות ללברון, כמה השעיות וחברי סגל אין אנד אאוט, אך לא נראה שזה מה שגורם לקבוצה להפוך ממועמדים לאליפות לתקווה שיצליחו להשתחל לטורניר הפלי אין. החיבור עם ווסטברוק שעורר סימני שאלה הפך להיות סרט אימה ומרחק פציעה נוספת של לברון מלהיות קבוצת לוטרי.
הדולר בירידה תלולה
הוא אמנם במגמת שיפור לאחרונה אבל משהו לא טוב בכלל עובר על דמיאן לילארד בערך מאז הנו שואו שלו באולימפיאדה. אחרי שהכריז שהוא רוצה להישאר בפורטלנד התקווה היתה שמאמן חדש בדמות רכז אגדי כמו צ'ונאסי בילאפס יזרים דם חדש למוטיבציה של דיים אבל נראה שההפך הוא נכון.
המספרים כולם בירידה תלולה, הקבוצה ממשיכה את הבינוניות הקבועה שלה ולא עושה רושם שלילארד יצליח אי פעם להביא טבעת לקבוצה מאורגון. יכול להיות שכדאי לשקול את הטרייד מחדש.
מייקל פורטר ג'וניור אאוט
עוד שחקן שאמור היה להתקדם העונה ולעשות את המעבר לסופר סטאר ועל הדרך להצדיק את החוזה המפלצתי שקיבל בקיץ. במקום זה קיבלנו התחלה של עונה כושלת במיוחד ועכשיו גם הבנו למה.
הגב של פורטר שוב עושה בעיות, והשחקן הפציע הזה מלכתחילה שכבר זכה להשוואת לקווין דוראנט מבחינת סט כישורים עתידי נמצא דווקא בדרך להמשיך מורשת אחרת סטייל סם בואי, גרג אודן או אולי כאלו שמימשו חלקית כמו פני וגרנט היל.
כל זה קורה למנגינת ליבו של הג'וקר שקיווה שיש פה סופר סטאר שאפשר לצעוד איתו יד ביד אל עבר דומיננטיות משותפת ארוכת שנים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו