אני לא יכול לדמיין כמה גועלית היא לבטח התחושה של להתחסן כנגד רצונך וממש לא מקנא במי שנמצא בסיטואציה הזו. אבל כמה שאולי נרצה לשכוח - ובארה"ב כולם מתוכנתים "לשכוח" את זה - בני אדם חיים בחברה, משפיעים אחד על השני ומושפעים זה מזה, ובכל יום נאלצים למלא אחר פקודות, הוראות וחוקים שלא אנחנו קבענו לעצמנו.
כולנו מוגבלים כל הזמן בגלל שאנחנו חיים בחברה, ואירועים כמו מגפה עולמית מזכירים לנו את זה. לכן, הרבה מאוד פעמים כולנו באמת עושים דברים שלא בא לנו לעשות. גם דברים שנראים לנו לא נכונים (נסו לעמוד ברמזור אדום ב-2 בלילה באמצע שומקום).
היינו יכולים לצפות דווקא משחקני כדורסל - כלומר, אנשים שמתפרנסים מענף קבוצתי בו כולם כל הזמן תלויים בביצועים (הפיזיים ברובם) של אנשים אחרים - להיות מהראשונים שיזכרו את זה. שידגישו את זה, כשמדובר בנושא החיסון לקורונה.
אבל עדיין, איכשהו, זה בכלל לא מוזכר. לפני כמה ימים, ב"יום התקשורת" שפתח את מחנות האימונים של קבוצות ה-NBA לקראת עונת 2021/22, השיח סביב חיסוני הקורונה לא רק נותר שטחי וקלישאתי - כמו שאפשר לצפות - אלא דווקא אלמנט בסיסי כל כך עבור כדורסלנים, זה של "אחריות קבוצתית/חברתית", נשאר מחוץ לחדר.
במקום זה, שחקנים - מחוסנים ולא מחוסנים כאחד - ישבו שם ודיברו על "פרטיות", "חופש" ו"בחירות אישיות". והעיתונאים, כמובן, לא בדיוק איתגרו את האמירות הקלישאתיות האלה. אבל כדי לדעת כמה העמדות שהמיעוט הקולני בקרב שחקני ה-NBA מביע בנושא החיסון לקורונה בעייתיות, מספיק רק לראות מי תמך בדברים שאמרו ועשו דריימונד גרין ולברון ג'יימס - אחד, טד קרוז.
הסנאטור הרפובליקני מטקסס, שבימים כתיקונם יושב בשורה הראשונה של מקהלת מדקלמי ה"ספורטאים צריכים להתרכז בספורט", תמך והדהד את האמירות של גרין וג'יימס בנושא "פרטיות" ו"חופש". וזה, כשהוא עצמו מחוסן. אמירות די חסרות אחריות מצד כל המעורבים, בייחוד כאשר האוכלוסייה השחורה בארה"ב היא הפחות מחוסנת ביחס לאחרות (הכי מחוסנים: אסיאתיים. אחריהם: היספנים).
אבל אנחנו לא נכנס כאן יותר עמוק מזה, לדיון בעניין החיסון לקורונה, פרטיות, חופש, בחירה אישית, ויתר סיסמאות שמזמן איבדו את הקשר שלהן למציאות וכיום משמשות בעיקר ככלי ניגוח ופילוג. זה לא המקום, ודעתי האישית בנושא גם ממש חסרת משמעות. מה שכן, חשוב לזכור שזה בכלל לא מפתיע ששוב שחקני NBA מוצאים את עצמם במרכז דיון ציבורי ותרבותי.
כי כדורסל תמיד היה ספורט בו לכוכבים הגדולים יש הרבה השפעה. זה נכון על הפרקט, וזה נכון מחוצה לו. ובשנים האחרונות זה רק מתחזק. זה מתבטא גם במעברי קבוצות וכוכבים שבונים סגלים סביבם, באחוזי "שימושיות" גבוהים על הפרקט (כלומר, כדורסל מאוד מבוסס כוכבים שעושים הכל ושהכל עובר דרכם). זה מתבטא בכח של שחקנים כשזה מגיע לחתימה על חוזי מקסימום ובכח של השחקנים מול הליגה גם בדיוני הקורונה, כאשר כל עובדי הליגה מחוייבים להתחסן, מלבד השחקנים (החלטה מאוד שנויה במחלוקת).
לאחרונה, שחקני ה-NBA הם קולות מובילים גם בנושאי מודעות לבעיות נפשיות, וכמובן המאבק בגזענות מערכתית ותמיכה ב-Black Lives Matter. אז ברור שגם בנושא הזה, אנשים כל כך ווקליים, פתוחים, ומשפיעים, שוב יהיו במרכז העניינים.
אבל ה-NBA הוא לא סוכנות ממשלתית. מדובר בעסק כלכלי שמסוגל לקבל החלטות לטובת עצמו. אלא שזה נופל על הצד הלא נכון של הצייטגייסט באמריקה. בימים בהם אנחנו מגלים כמה פייסבוק, חברה שהמוצר שלה אחראי להרבה מאוד נזקים, מעדיפה את טובתה העסקית על פני כל דבר אחר, אנחנו רואים לאן זה לוקח אותה מבחינת דעת הקהל. ואם ה-NBA יהיה מאוד בוטה בהתעקשות שלו לשים את הביזנס מעל לכל, זה עלול להוביל למקומות שהליגה לא רוצה להגיע אליהם.
סיטואציה בעייתית להיות בה, מבחינת הליגה. רק שעם כמה שהליגה מתרפסת מול השחקנים שלה כבר שנים, אין לה את מי להאשים מלבד עצמה. כשאתה הולך לישון עם BLM, אל תתפלא שאתה קם עם מתנגדי חיסונים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו