מאז פתיחת השוק החופשי, את ראשי ה-NBA העסיק רק דבר אחד. זה לא הסכם קיבוצי חדש, או הביקורות על האפרון השני וסוגיית מינימום המשחקים לתארי העונה. זו לא האלופה ניו יורק ניקס ובוודאי שלא סגניתה סן אנטוניו ספרס. גם לא האלופות השנים האחרונות העסיקו אותה. השאלה היחידה הייתה היכן לברון ג'יימס יסיים את הקריירה שלו, ואיך זה ישפיע על השאר.
אז בניגוד ל"החלטה" ב-2010 בה לקח את כישוריו לסאות' ביץ' או לשער במגזין "ספורט אילוסטרייטד" ב-2014 שם הודיע על חזרה לקליבלנד קאבלירס, זה קרה עם ציוץ של שאמס צ'רנייה מ-ESPN, כאחד השחקנים בליגה, מלווה בהודעה ברשתות החברתיות על כך שמדובר בקבוצה האחרונה בה ישחק.
את ההחלטה לחתום בפילדלפיה 76' אין יותר מדי צורך להסביר או לנמק. מבין הקבוצות שמבוססות אליפות בליגה, אין מישהי שממש צריכה את העניין שמביא איתו לברון ג'יימס. הוא משנה דינמיקה על המגרש, בחדר ההלבשה, מוסיף כמות סיקור לא נורמלית וכמות הלחץ לזכות באליפות מכפילה את עצמה פי כמה וכמה.
בפילי, לעומת זאת, המסורת נגמרה אי שם בתחילת המילניום, אז אלן אייברסון דילג מעל טיירון לו בגמר ה-NBA בעונת 2000/01 שנגמר בהפסד 4:1 ללוס אנג'לס לייקרס. ההווה מלא בהפסדים, בשערוריות, במזל רע, בסמיכה על תהליך שלא נגמר. ספק אם סם הינקי, הג'נרל מנג'ר שדרדר את הסיקסרס לתחתית כדי לצבור בחירות דראפט גבוהות, האמין שהתהליך כנראה ייגמר עם בחירה ראשונה מדראפט 2003.
כוכבים בכל מקום
לברון מצטרף לחמישייה של אולסטארים בהווה ובעתיד. טייריס מקסי כבר נחשב לאחד הגארדים הטובים בליגה, ג'ואל אמביד הוכיח בפלייאוף שכשהוא כשיר הוא יכול להיות בלתי עציר, וי ג'יי אדג'קומב הוא מפלצת אתלטית בעמדת הגארד שעוד מחפש יציבות וג'יילן בראון הגיע בטרייד מוזר למדי אחרי עונת שיא בבוסטון סלטיקס מבחינת מספרים.
ועדיין, למרות 120.8 הנקודות בממוצע בעונה שעברה של החמישייה החדשה במשותף ובניגוד לכל מה שיכול היה להיות בו בקבוצות האחרות אליהן היה מועמד, בפילדלפיה יש לו אופציה להפוך פעם נוספת לאגדת מועדון אם יצליח להביא את האליפות. למישהו יהיה ספק שאם זה יקרה, האליפות לא תירשם על שמו?
בניגוד למייקל ג'ורדן שהגיע לוושינגטון וויזארדס בדמדומי הקריירה, לברון החליט להגיע לאחת הקבוצות המבוססות ביותר ב-NBA בחוזה מינימום של 8 מיליון דולר לשנתיים, עם אופציית שחקן בעונה האחרונה. על הספסל מחכים שחקני רוטציה מוכחים כמו אנפרני סימונס ודין ווייד, גם בעמדת הסנטר ישנם שחקנים שמתאימים לאופי של לברון (אדהם בונה, אריאל הוקפורטי) ולרוקי שהקבוצה בחרה קוראים לאברון. יש יותר גורל מזה?
מותג בעלייה
פילי הפכה בקיץ האחרון למותג בעלייה. בוב מאיירס, האיש שיצר את גולדן סטייט הגדולה והביא אליה את קווין דוראנט, הוא המנהל בפועל של אופרציית הכדורסל במועדון. הוא זה שמצא לנכון לתת מחיר נמוך על בראון עד שהסלטיקס הסכימו וויתר על פול ג'ורג' ומספר זעום של בחירות דראפט, הוא זה שהגיע באופן יזום לפודקאסט של ריץ' פול, סוכנו של לברון, ושכנע אותו לבוא. בזמן שהשאר התקשרו וחיכו לתשובה, הוא יצא לשטח והביא את הקבלות.
אז איך הקבוצה תעבוד? אי אפשר לדעת באמת. ניק נרס הגיע לפילי ברעש וצלצולים כאיש הצליח להביא לטורונטו ראפטורס אליפות עם סגל יחסית דומה למה שהיה לו שם, אבל היה חסר לו הפורוורד הוורסטילי שאפשר לסמוך עליו גם בהגנה וגם בהתקפה דוגמת קוואי לאונרד. הניסיון עם פול ג'ורג' לא צלח, גם הפציעות של כלל הכוכבים בשנים האחרונות הביאו את המועדון להיזרק בקרבות הפלייאין ומטה, אבל עכשיו הוא קיבל כמעט כל כלי אפשרי לתואר.
קינג? אבא ג'יימס
בניגוד לניקס או לשאר הקבוצות שמוזכרות במעלה הכתבה, לפילי אין באמת כימיה או חלוקת תפקידים ברורה. במשך שנים ניסו לברר מי האלפא בקבוצה, או לפחות מי הפרנצ'ייז פלייר, ולא הצליחו. זה היה אמביד, זה עבר להיות מקסי וכעת לא ברור מי צריך להחזיק את הכדור ביד במאני טיים.
זה עוד אתגר איתו לברון יצטרך להתמודד. מעבר לקללת הפציעות שמרחפת מעל המועדון מאז הבחירה באמביד, ישנה גם סוגיית האגו שצריכה להיפטר. אחרי ששיחק שנתיים עם הבן שלו בלייקרס, נראה שג'יימס כבר בשל להיות האב של חדר ההלבשה, להציב סטנדרטים, לקבוע סדר יום ולהיות שוב מנהיג של קבוצה בעלת שאיפות.
כשלברון נכנס לליגה, היה יותר קל לשחק בה לבד. הוא הוביל קבוצה של שחקני רוטציה ומטה פעמיים לגמר NBA, כולל ב-2015 עם דייויד בלאט לצד הפציעות של קיירי אירווינג וקווין לאב. בשנים האחרונות, עם העלייה בכישרון, הכימיה וחדר ההלבשה הפך לתפקיד משמעותי. אם לברון, או נרס, יצליחו להשתלט על כמות האגו שנמצא בחדר ההלבשה, יש מצב שזה יעבוד.
בחלק השלילי, קשה להבין איך החמישייה הזו אמורה לתפקד הגנתית. ישנה מחשבה להוריד את אחד השחקנים לספסל, אולי אפילו את לברון, כדי לייצר יציבות מסוימת בצד ההגנתי וחמישיות שלא בהכרח כולם צריכים לגעת בכדור. למעט ג'יילן בראון במקרים מאוד מסוימים, אין שחקן שמאיים ללא הכדור בחמישייה ולמעט אדג'קומב, אין שומר ברמה גבוהה בה.
גם סוגיית הפציעות, בעיקר זו של אמביד, עלולה לעלות בעורכיה של הקבוצה. התקפית, בונה והוקפורטי לא הוכיחו שהם בנויים להחזיק חמישייה בשלבי פלייאוף. בחמישיות נמוכות יותר אפשר למצוא שחקנים כמו דומיניק בארלו, ג'סטין אדוארדס או ג'בארי ווקר, אבל האם אלו השחקנים שלברון חלם שיקיפו אותו ברגעים האחרונים של הקריירה? אני בספק.
מודה בתבוסה
המעבר שלו בחזרה למזרח הוא גם הודאה בתבוסה. נכון לעכשיו, הספרס והת'אנדר אמורים לשלוט בשנים הקרובות במקומות 1-2 והשאר יאבקו על השאריות וינסו להדיח אותן לפני גמר המערב בקרבות חסרי סיכוי. במזרח, לעומת זאת, כמעט בכל שנה יש קבוצה חדשה שיכולה לסיים במקום הראשון בעונה הסדירה. השנה, עם ההיחלשות של הסלטיקס, זה נראה אפילו יותר ריאלי.
לברון כבר לא אותו לברון של לפני עשור או לפני 20 שנה. הוא צריך מקום שמאפשר לו לנוח יותר, גם על המגרש וגם מחוצה לו. מקום שידע שבלעדיו הם גם יסתדרו, אבל כזה שיברך על כל שנייה בו יעלה על הפרקט. רגעים בהם הוא יוכל להיות בפיג'מה (או חליפה) ולראות את חבריו מנצחים נמושה כמו ברוקלין נטס, ורגעים בהם יעטה את הכתר בסל ניצחון בסיבוב השני בפלייאוף.
אבל אם זה יעבוד, הוא ופרקליטיו יוכלו לטעון לעוד דבר לטובתו במאבק על תואר השחקן הטוב בהיסטוריה מול הוד אווירותו. וזה, אולי עמוק בתוך התודעה שלו, מה שהכריע את הכף - לברון סוף סוף נכנע לשאלת המורשת שלו והראה שלא יותר מדי אכפת לו מבכמה קבוצות הוא שיחק, אלא בכמה מהן הוא הצליח להביא אליפות.
אנחנו עוד רחוקים מלקבוע או לדעת האם זה יסתיים בצורה טובה או לא, אבל לפחות בעיה אחת תיפתר. פילדלפיה, פעם עיר של אוהדים, נצבעה בכחול-כתום בסדרת הפלייאוף מול הניקס ואיבדה את מעמדה כעיר של ספורט, לפחות בתחום הכדורסל. עכשיו, עם לברון, לאוהדים שם יש משהו שמרגש אותם כמעט כמו הסרטים של רוקי. בפן הישראלי? לדני אבדיה התפנה מקום בקרב על האולסטאר לעונה הבאה.
