בשנים הנהדרות של טיאגו ספליטר בטאו ויטוריה (כיום באסקוניה), הכוכבים הגדולים היו לואיס סקולה ואנדרס נוצ'יוני הארגנטינאים, חוסה קלדרון, ואחר כך איגור ראקוצ'ביץ' וזוראן פלאניניץ'. אמנם בסן אנטוניו ספרס הוא היה שחקן חמישייה כשזכו באליפות ב־2014, אבל אפילו על משבצת "הזר" היו לפניו טוני פארקר, מאנו ג'ינובילי (גם הוא ארגנטינאי) ואחרים, והמהלך הכי זכור שלו משם היה בכלל חסימה שחטף מלברון ג'יימס.
בין לבין, במה שנחשבו שנים של דור ברזילאי נהדר, גם שם הוא הצטיין, אבל ראה את ליאנדרו ברבוסה, סקוט מצ'אדו, אנדרסון וארז'או, מרסליניו הוארטס וננה תופסים יותר נפח בסיפור. ועל הדרך, מי שתמיד הצליחה יותר הייתה, כמובן, ארגנטינה, שהדיחה את ברזיל בכמה הזדמנויות - כולל ניצחון קריטי באולימפיאדת 2016 בריו, שמנע מהמארחים לעלות משלב הבתים.
ואיכשהו, שום דבר מכל זה לא נתפס כנקודות תורפה אצל ספליטר או נחקק כ"החמצה", ושום דבר מכל זה גם לא מנע ממנו לסיים קריירה ענקית, שכללה אליפויות בספרד, ב־NBA, באליפות האמריקות (לראשונה מאז ימי אוסקר שמידט שמת לאחרונה) ושלל תארים אישיים.
בן טיפוחים
את הקריירה הזו הוא המיר במהירות לאחת נוספת, מקצועית, שבה התקדם וצבר הצלחות בקצב מרשים אף יותר. חודשיים אחרי שפרש ב־2018 הוא כבר נהיה סקאוט בברוקלין נטס, שנה לאחר מכן קודם לצוות המקצועי, לפני שלוש שנים צורף כעוזר של אימה יודוקה ביוסטון רוקטס, ומשם המשיך לעונה היסטורית בפריז, שאותה הוביל אשתקד לדאבל מקומי - התארים הראשונים בתולדות המועדון הצעיר; עוד תארים שאפשר להוסיף על ענפי "עץ האימון" של גרג פופוביץ', מאמנו בספרס.
אמנם הקפיצה המהירה שוב אל פוזיציית "העוזר" בפורטלנד טרייל בלייזרס בקיץ האחרון הייתה מהלך מפתיע במידה מסוימת - אבל כמי שתמיד פרח בתפקיד משני, הישיבה מאחורי צ'ונסי בילאפס על הקווים במודה סנטר היתה אמורה להיות אזור הנוחות של ספליטר. ואז באו החבר'ה מה־FBI ועצרו את בילאפס.
ספליטר נזרק מיידית אל עמדת המאמן הראשי של קבוצת NBA - ועוד אחת עם שאיפות להתקדם מ־36 ניצחונות בעונה החולפת, עם קריצה אל עבר מאבק על עלייה לפלייאוף במערב העמוס.
זה הרי הסיפור של הקריירה שלו: ספליטר הוא איש שתמיד מוגדר על ידי האנשים שסביבו, ולא על ידי המעשים שלו. ה"אירופאי" שהוא בכלל ברזילאי, ההוא שלברון חסם, עוד זר בשושלת של הספרס, עוד "ענף" בעץ של פופוביץ'. אפילו ההיסטוריה המשפחתית שלו, שכוללת שישה בני משפחה שנספו בשואה ודורות של נדודים, היא הקשר כבד שהוא נושא.
אז בפורטלנד הוא "ממלא המקום" של בילאפס. וכמו לאורך כל הקריירה שלו, גם בסיטואציה המאתגרת הזו ספליטר ידע לעשות את אותם שני דברים: לא להפוך את עצמו לסיפור, ועדיין להיות דמות קריטית בדרך להשגת היעדים על הפרקט.
מקבל פירורים מהקרדיט
בגלל זה עכשיו, כשהוא מדריך את אחת הקבוצות הכי צעירות בפלייאוף הזה ומקווה במשחק 4 להשוות את הסדרה מול הספרס ל־2:2, מותר להתפעל, ואולי להתפלא. אבל בעיקר, נדמה שהוא עדיין פשוט מרגיש בנוח.
מרגיש בנוח עם כוכב אירופאי, דני אבדיה, שמוביל את הקבוצה. מרגיש בנוח כשהבעלים החדש, טום דאנדון, מראיין אנשים לתפקיד המאמן הראשי בזמן ששורות אלה נכתבות, או כשאותו בעלים תופס את הכותרות בעקבות מהלכי חסכנות מביכים שהכניס לקבוצה לאחרונה. מרגיש בנוח אפילו לא להיות הדמות הכי מעניינת על אזרחי בספסל של פורטלנד - כי זה הרי דמיאן לילארד הפצוע.
זה לא מקרי. ספליטר הוא האיש שנועד לגשר על פערים. אחד שצבר בקריירה שלו עושר של חוויות שהכינו אותו לסביבה כאוטית כזו, שמערבבת שאפתנות עם קמצנות וחוסר ודאות עם בנייה לעתיד, בזמן שהוא צריך לדאוג שהחלקים יתחברו, לספוג את הביקורת ולקבל פירורים מהקרדיט.
במועדון שהוקם על ידי יהודים שברחו מאירופה לפני השואה ואיבדו בה בני משפחה, זה גם קצת מיסטי לראות מאמן עם מורשת דומה מצליח לעמוד בגאווה באתגרים, פשוט כי הוא אולי מרגיש בבית בסיטואציה שירש. מרגיש בנוח בתוך הקשר שגדול ממנו. ואם הבעלים דאנדון באמת ימנה מישהו אחר במקומו כבר הקיץ - אפשר להניח שספליטר המאוכזב ימצא איך להפיק גם מזה את המיטב. רק אל תביאו לו מחליף ארגנטינאי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו