המדינות שרואות בדני אבדיה אחד משלהן: "אנשים כאן מתחברים אליו"

המרוץ למקום בחמישיית המערב באולסטאר אמנם הסתיים בטעם חמוץ עבור דני אבדיה – שנותר בחוץ. אבל אם הישראלי יכול להתנחם במשהו, אז בוודאי מדובר בקרדיט העצום שקיבל מהקהל. אבדיה סיים חמישי בקולות האוהדים, עם 2.2 מיליון קולות, ומעל שמות ענקיים כמו ויקטור וומבניאמה ואנתוני אדוארדס.

הכוכב של פורטלנד טרייל בלייזרס נהנה כמובן מתמיכה עצומה של ישראלים ויהודים שהתגייסו למשימה. אבל לא רק. בשל שורשיו ומוצאו, אבדיה זוכה לאהדה רבה גם במדינות הבלקן. בסרביה, סלובניה והאזור כולו, אבדיה לא נתפס כשחקן זר.

“כאן אנחנו אוהבים לראות אותו כבן של זופר, שחקן עבר של הכוכב האדום”, מספר מרקו לובומירוביץ’, מגיש וכתב כדורסל בכיר בסרביה בשיח עם "היום". “היסטוריה זה משהו מאוד גדול במועדון הזה. במיוחד מבוגרים, שמסתכלים עליו כמו על שחקן כדורסל יוגוסלבי. אנחנו יודעים שהוא נולד בישראל והוא שחקן ישראלי, אבל מאוד מעריכים את השורשים שלו".

"לא שחקן NBA רגיל בסרביה"

החיבור הזה לא נולד העונה. הוא נבנה לאט. אבל הריצה של אבדיה לאולסטאר, והעובדה שהוא הפך לשחקן המרכזי בפורטלנד, הציתו אותו מחדש. בסרביה, אבדיה מקבל בחודשים האחרונים המון כותרות. “כשדני הגיע לדראפט ושם על החליפה גם דגל ישראל וגם דגל סרביה, זה היה חדשות גדולות. כולם דיברו על זה בגאווה, על זה שהוא מכיר בשתי המדינות כשלו”, אומר לובומירוביץ’.

בסרביה, יש דרג ברור בסיקור התקשורתי בכדורסל. מעל כולם נמצא ניקולה יוקיץ’, השחקן הטוב בעולם לדעת רבים. אחריו בוגדן בוגדנוביץ’ שמשחק בליגה כבר שנים, והשחקנים הצעירים כמו ניקולה יוביץ’ ניקולה טופיץ' ועוד. ואז, בדרג השני, נמצאים שחקנים עם קשר משני כמו דני. “אנחנו שמים אותו בדרג השני של השחקנים שאנחנו עוקבים אחריהם כמו לוקה דונצ’יץ’, שגם לו יש שורשים בסרביה”, מסביר לובומירוביץ’.

“התקשורת כאן בהחלט עוקבת אחריו יותר מאשר אחרי שחקן NBA רגיל”, הוא מאשר, וטוען ש"אנשים אוהבים לקרוא עליו בעיקר דברים טובים. אוהבים לראות את ההתפתחות הזו שהוא הצליח לעשות אחרי שעזב את וושינגטון וויזארדס, שזה לא מקום טוב לשחקן שמבין כדורסל. כולם כאן רוצים שהוא יהיה אולסטאר".

עוד דבר ששם את דני למעלה בכותרות הוא החותם שהשאיר זופר. “אבא שלו הוא אחד השחקנים הגדולים ששיחקו בכוכב האדום בשנות ה־80, וגם בגלל זה לכולם כאן יש רגשות מאוד מיוחדים כלפי דני”, מדגיש לובומירוביץ’. “זופר עצמו עדיין נוכח בתקשורת הסרבית, עוקב אחרי הכוכב האדום, היורוליג ונבחרת סרביה”.

"מאוד דומה לסיפור של לוקה דונצ'יץ'"

בסלובניה, הסיפור מקבל גוון כמעט אישי. לא רק חיבור היסטורי, אלא השוואה ישירה. “דני אף פעם לא נחשב כאן לזר קלאסי”, אומר אנדריי מילייקוביץ’ מ־Ekipa. “הסיפור שלו מאוד דומה לסיפור של לוקה דונצ’יץ’. לשניהם אבות סרבים, לשניהם הייתה אפשרות לשחק בנבחרת סרביה, ושניהם בחרו במדינה שבה נולדו. תמיד עקבנו אחריו בסלובניה בצורה מיוחדת, זה היה ככה עוד לפני היורובאסקט, אבל התעצם בגלל המשחק בין ישראל לנבחרת שלנו".

ההשוואה הזו חוזרת שוב ושוב. “זה כאילו שהוא לוקה הישראלי, או שלוקה הוא דני הסלובני”, אומר מילייקוביץ’. גם מבחינת סגנון משחק לדבריו, אבל גם מבחינת האופי. “הדרך שהוא חודר לסל, הצורה שבה הוא נלחם כל הזמן, זה משהו שאנשים כאן מאוד מתחברים אליו”. בסלובניה, אבדיה נתפס כהמשך ישיר להצלחה של אביו. שחקן עם יסודות, עם משחק חכם, ובסגנון "אולד סקול" – כמו שמגדיר זאת מילייקוביץ'.

בספרד: "אבדיה ממש מאחורה"

אבל התמונה הזו לא אחידה בכל אירופה. ככל שמתרחקים מבלגרד ולובליאנה, ההתרגשות דועכת. בספרד, למשל, אבדיה כמעט ואינו קיים בשיח. “אם תיכנס היום לאתרים של עיתוני הספורט המרכזיים, לא תמצאי אפילו כתבה אחת עליו”, אומרת פילאר קסאדו, עיתונאית ושדרית רדיו מספרד. “בספרד מדברים על לוקה, וומבי, יאניס, לברון. יש רק שניים או שלושה סופרסטארים שמעניינים את הציבור הרחב ודני נמצא ממש מאחוריהם”.

הפער הזה לא נובע מחוסר הערכה, אלא מהקשר תרבותי שונה. “צריך לחשוב על לוקה והחבר’ה האלה כחייזרים”, אומרת קסאדו. “אחריהם יש מדרג, ודני שם, אבל בלי באזז אמיתי”.

ביוון, המצב אפילו חד יותר. לא רק חוסר התלהבות, אלא ירידה כללית בעניין ב־NBA. “האמת היא שקהל ה־NBA ביוון נמצא בירידה תלולה”, מסביר אריס ברקס מ"יורוהופס". “מעבר ליאניס ולכוכבים הכי גדולים, אין עניין כללי”. וגם כשהשם אבדיה עולה, הוא לא במרכז. “כמובן שדני הולך להיות אולסטאר”, אומר ברקס, ומדגיש שההערכה לישראלי גדולה, “והעובדה שיאניס ספרופולוס תרם לעלייה שלו היא סיפור יפה, אבל זה רק הערת שוליים אצל היוונים”.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

בסופו של דבר, הפער בין הצבעת האוהדים לבין הבחירה של השחקנים והעיתונאים מספר את הסיפור כולו. דני אבדיה כבר שם מבחינת חשיפה, עניין ורגש, אבל עדיין בתהליך מבחינת תפיסה מקצועית בתוך הליגה. הוא כבר לא שחקן אנונימי ולא רק “הישראלי”, אלא מישהו שמופיע על הרדאר, מושך קולות ומעורר שיח, גם אם עדיין לא מקבל את מלוא הקרדיט מהמעגלים שמכריעים באמת.