עומר מאייר, אלון מיכאלי, נועם דוברת, רון ציפר, איתן בורג, יובל לוין, אייל הראל, אור אשכנזי ודניאל גואטה – כולם שחקנים שקיבלו דקות בשנתיים האחרונות בליגת העל ועשו את המעבר לכסף הגדול של המכללות.
גם כישרונות מליגת העל לנוער, כמו גבריאל ארטמנקו ושגיא גודס ממכבי תל אביב, החליטו להעביר לפחות את השנה הקרובה בארצות הברית לאקדמיות המכינות ל־NCAA.
התופעה של נהירת השחקנים הצעירים למכללות היא יחסית שכיחה בכדורסל הישראלי. גם כישרונות כמו עמית תמיר, יותם הלפרין וגל מקל נסעו לשם בתחילת שנות ה־2000 בניסיון להגיע ל־NBA, אבל גם כדי לחוות עוד משהו מעבר לים – כדורסל אחר, חוויית אימון אחרת, מסגרת אחרת.
לכל אותן חוויות למיניהן נוסף אלמנט חשוב נוסף – כסף. הרבה כסף. הסכמי ה־NIL שהחלו ב־2021 אפשרו לספורטאים לקבל כסף על התדמית והשם שלהם מהאוניברסיטה שמגיע דרך צד שלישי – ספונסרים, תרומות לקרנות, פרסומות, וכדומה. השנה המכללות השונות החלו לשלם לשחקנים משכורות באופן חוקי, מה שגרם לקפיצה משמעותית ברמת השכר המחולק, או לפחות זה שאפשר לחלק.
האוניברסיטאות הגדולות, אלו שגם משחקות בליגות הבכירות, מחזיקות בתקציב שכר שחקנים עצום של מיליוני ועשרות מיליוני דולרים – שווה ואפילו יותר מרוב קבוצות היורוליג. כך יוצא ששחקנים ישראלים צעירים, שקיבלו משכורות נמוכות יחסית, יכולים להרוויח יותר ממיליון דולר ברוטו בשכר בארצות הברית.
גורם נוסף שנכנס לתמונה הוא השינוי בתזמון ההגעה. עד כה ה־NCAA נתן עד שנה אחת של פער בין סיום התיכון לשחקן שרוצה לשחק בכדורסל המכללות. החל מהשנה זה השתנה – אפשר להגיע למכללות עד ארבע שנים מסיום התיכון, אבל משך הזמן שבו הוא רשאי לשחק יורד בכל שנה. לישראלים יש החרגה של צבא, כך שיוצא כי שחקן כמו נועם דוברת, עם שמונה שנות ניסיון ככדורסלן מקצועני, יכול לשחק במכללות בשנתיים הקרובות.
אצל הכדורסלניות הישראליות יציאה למכללות היא עניין שבשגרה, ואפשר לראות בכל שנה שחקנית אחת או שתיים בכחול־לבן שמשחקות בטורניר ה־NCAA, בין אם כחלק מהרוטציה או בין אם ככוכבת. בישראל השחקניות המוכשרות צוברות דקות משחק בליגת העל או בליגה הלאומית גם בגילי נערות ומקבלות תפקיד משמעותי, מה שהופך את היציאה שלהן למכללות להתמקצעות ולשיפור היכולות, וכשהן שבות לארץ הן ישר הופכות למובילות. דור סער, שהצטיינה במדי מיין האמריקנית, שבה ארצה להוביל את אשדוד לתארים וזכתה לכינוי "שי דורון החדשה".
סיכוי וסיכון
יש 361 אוניברסיטאות עם קבוצות בדיוויז'ן 1 בגברים ו־10 פחות בנשים. רק 68 מתוכן עולות לטורניר ה־NCAA. ההיצע הרחב מאפשר לצאת למכללות למטרות שונות. מאייר, לדוגמה, הגיע לפרדו גם בשביל האתגר, גם בשביל לקבל דקות וגם כדי להגיע בסופו של דבר ל־NBA. מצד שני, שחקנים כמו יואב ברמן, שכיכב בנוער אבל לא מצא את עצמו בבוגרים, הגיע בעונה שעברה לאוניברסיטת קווינס במטרה להשתפר ולהתייצב. בשנה הבאה, מסתמן, הוא אמור לעשות את הקפיצה למכללות הבכירות יותר בדיוויז'ן.
צריך להבין - מעבר למכללות הוא הזדמנות, אבל עדיין קיים סיכוי ששחקן יבלה את הזמן על הספסל בדיוק כמו נערי הפוסטרים שמעטרים את ליגת העל, בעיקר בעונה הראשונה. ג'ול כארם, שהיה נהדר בנוער של הפועל תל אביב, בקושי שיחק ביוטה בשנה שעברה. דניאל גואטה, שעבר מהליגה הלאומית לאוקלהומה סטייט היוקרתית, עשוי להיות השחקן האחרון בסגל מאחורי שני הגארדים הכוכבים. דוברת ומיכאלי קיבלו דקות בהכנה ונראה שמקומם ברוטציה קיים למרות ההגעה המאוחרת למיאמי ולקולורדו בהתאמה, אבל ההיעדרות של ציפר מהרוטציה של LSU במשחק ההכנה, למרות שהגיע לשם בשלב מוקדם יחסית, מעוררת דאגה.
צריכים דוגמה פשוטה? רומן סורקין. הוא שיחק ארבע שנים באורגון, כששנת השיא הייתה 8 דקות בממוצע עם 3.2 נקודות למשחק ו־0.9 זריקות לשלוש. לאחר מכן הוא שב בוסר במיוחד למכבי חיפה (ולצה"ל), ועד שפיתח את המשחק שעורר בו התעניינות מה־NBA, הוא חגג 29. המכללות זה כמו החלום האמריקני – רק מתי מעט חווים אותו. אולי באוניברסיטה אחרת, ועם פחות בעיות עריקות, סורקין היה גדל להיות כוכב מוקדם יותר. כמו שצריך לדעת מתי להיכנס – צריך לדעת מתי לצאת.
לצד המכללות צריך לציין גם את התיכונים והאקדמיות שמכינות למכללות. השנה יצאו יותר שחקנים מתחת לגיל 18 שראו את הפוטנציאל שיש בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ועל הדרך גם יקבלו כלים שפשוט אי אפשר לקבל בארץ, הן מבחינת כוח אדם והן מבחינת איכות המשחק. הרמה של המתקנים, גם בגילי תיכון, כמעט שלא קיימת בישראל.
ליגת העל למבוגרים בלבד?
אז איך כל הדבר הזה ישפיע על הכדורסל הישראלי? לא הרבה. רוב הקבוצות, לפחות אלו שלא קוראים להן אליצור נתניה ועירוני קריית אתא או שלוש הגדולות, מתבססות על 5-4 זרים בתוספת 4-3 ישראלים מנוסים, לעיתים גם עם מתאזרח. מלחמת חרבות ברזל הביאה איתה הצערה של הזרים בליגה, שרובם הגדול רווקים, מה שגורם למועדונים לשמר זרים או להביא אותם צעירים (מהקולג'ים או אחרי תקופה קצרה באירופה).
בני הרצליה, לדוגמה, היא אחת הקבוצות שנפגעו הכי הרבה מהנהירה למכללות עם העזיבה של בורג ומיכאלי. יש לה בסגל שבעה זרים, כשלמעט טוני דאגלס הוותיק (יליד שנות ה־80 היחיד בליגה), המבוגר אחריו יחגוג בקרוב 30 (אלייז'ה סטיוארט).
בנוסף, ישנו מתאזרח אחד (מקס היידיגר, 28), שני זרים בני 25 ומטה (נואה קרטר, דנבר ג'ונס) וישראלי בודד שנולד במילניום הקודם (מוריאל לוטאטי). מבין שאר הישראלים המשלימים את הסגל רק שלו לוגשי (24) צפוי לקבל דקות משמעותיות בעונה הקרובה.
היחס בין כמות השחקנים עד גיל 21 בין השנה שעברה לשנה הנוכחית זהה גם בזכות הצבא, שמחייב המון ספורטאים להישאר בישראל, וקבוצות ליגת העל מעניקות גם פלטפורמה של אימונים ושמירה על כושר, כמו גם את הכרטיס הכפול והדקות בקבוצות־הבת השונות. מי שלקחה את זה לקיצון היא עירוני קריית אתא, שם השחקן המבוגר ביותר נולד במאי 1999.
בדיעבד, יש כאלו המנצלים את הנהירה למכללות כדי לקבל תפקידים יותר בולטים בקבוצות שמקדמות צעירים, כמו יובל הוכשטטר ואילי דולינסקי בקריית אתא, שחר דורון בהפועל גליל עליון או יואב ויטלם בהפועל באר שבע/דימונה. בכל זאת, אל תופתעו אם חלק מהשחקנים שנמנו כאן ילכו למכללות בעונה הבאה למרות הדקות.
מי שנאבקת בתופעה, לפחות מאחורי הקלעים, היא פיב"א. ה־NCAA לא מכירה בחוזים מעבר לים ומבחינתם כל שחקן מחוץ לארה"ב מוזמן לבוא. העובדה שלא מדובר בכדורסל מקצועני, בשילוב קבלת המלגה, מאפשרת עקיפה מסוימת של החוקים, אבל השחקנים עצמם חשופים לתביעות. במהלך השנה האחרונה פיב"א וה־NCAA הודיעו כי יעבדו על כך שגם המכללות יצטרכו לכבד את החוזים של הקבוצות שמעבר לים, ובמידת הצורך אפילו לשלם דמי שחרור.
את המסקנות מהמהלכים נוכל לחזות רק בעוד עשור, כשרוב השחקנים יהיו בשיא או מעבר לשיא בקריירה שלהם. היציאה של הכוכבים תאפשר לשחקנים צעירים נוספים לצמוח, ואולי הכדורסל הישראלי יוכל להפסיק להיות תלוי באותם 20 שחקנים במשך שנים רבות. עד שברז המזומנים ייסגר, אם בכלל, עוד ועוד שחקנים יהמרו על החלום האמריקני. לא רבים יצליחו, אבל אם כן – זו הצלחה של הכדורסל הישראלי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו