ריק קרלייל הוא אולי הדמות הכי אנדרייטד מבין כל מי שיכול להיחשב NBA Royalty, ועצם העובדה שהרבה אנשים שקוראים את זה עכשיו יכולים אולי להרים גבה רק לנוכח העובדה שכיניתי פה את ריק קרלייל NBA Royalty אומרת עד כמה. אחרי כל מה שהוא עבר - בקריירה של יותר מ־40 שנה כשחקן, כעוזר מאמן וכמאמן - העובדה שהיום, באמצע יוני 2025, יש לנו הזדמנות פז לחגוג לרגע את קרלייל, היא בעצמה הפתעה. זה שהטריגר הוא היותו המאמן הראשי של אינדיאנה פייסרס המתמודדת בגמר ה־NBA ונמצאת בשוויון 1:1 לפני צמד משחקי בית… זה עוד יותר שוק, הלם ותדהמה.
כי קרלייל, באמת (לא כמו שכל מיני כוכבי ספורט נוהגים להגיד על עצמם) - "לא אמור היה להיות פה". כשהוא נזרק מדאלאס מאבריקס יחד עם דון נלסון (ג'וניור) בתום עונת 2021, לשמחתו של לוקה דונצ'יץ' ולטובת "שלטון חדש" שמתעדף טכניקות מודרניות יותר, התחושה הרווחת היתה שאבד על קרלייל הכלח.
בגיל 61, בתור מי שהחל את קריירת האימון שלו בליגה בסוף שנות ה־80 וצבר כבר יותר מ־800 ניצחונות בקריירה כשהועזב מהמאבריקס, אף אחד לא יכול היה לנחש ששיאו עוד לפניו. כשהוא חזר לאינדיאנה, קבוצה שלא עברה סיבוב מאז 2015 ושבדיוק החמיצה את הפלייאוף, עם סגל שמובל על ידי דומנטאס סאבוניס ומלקולם ברוגדון ושבעיקר פילל לבריאותו היציבה של ויקטור אולאדיפו (מה שלא קרה) - זה נראה יותר כמו סגירת מעגל נוסטלגית מאשר הזדמנות לטפס בחזרה במעלה הליגה.
ה־NBA זורם בעורקים
הרי קרלייל, למי שהספיק לשכוח, אימן באינדיאנה כבר. קודם כעוזר מאמן בין 1997 ל־2000, כולן כעוזרו של לארי בירד, ואז, אחרי שנזרק באופן משונה מדטרויט פיסטונס ב־2003 (למרות שלקח שם קבוצה של 32 ניצחונות לשתי עונות ברצף של 50 ניצחונות וגמר מזרח) - הפעם כמאמן ראשי. לכן השיבה אל אינדי נדמתה אמוציונלית יותר מכל דבר אחר.
ואיכשהו, בזמן שמילים אלה נכתבות, קרלייל כאמור שוב בגמר ה־NBA. ואולי - למרות שאת העונה החלה הפייסרס עם יחס של 1 ל־5,000 לזכות באליפות (זהה לזה של לסטר סיטי לפני עונת 2015/16) - מידת ההפתעה של כולנו צריכה להיות טיפה יותר נמוכה ממה שהיא עכשיו. וזה שהשוק גדול כמו שהוא זו אולי עוד תזכורת לכך שקרלייל, כאמור, הוא חתיכת דמות אנדרייטד.
אחרי הכל, מדובר, כמו שכבר כתבנו בפתיחה, בדמות NBA שדם כחול זורם בעורקיה. עד כמה? רק תראו: את השנתיים האחרונות שלו בקולג' הוא בילה בווירג'יניה, שאליה עבר באמצע קריירת המכללות שלו, כדי לשחק לצד ראלף סאמפסון, אחד משחקני הקולג' הגדולים בהיסטוריה. אחר כך הוא נבחר בדראפט על ידי בוסטון הגדולה, ובעונה השנייה שלו איתה זכה באליפות (ניצחו בגמר את יוסטון של אולאג'וואן, ואותו סאמפסון). שם נוצרו הקשרים שלו עם דמויות NBA גדולות אחרות, בראשות בירד כמובן.
כשפרש בגיל 30 הפך לעוזר מאמן בניו ג'רזי נטס, תחת המנהל וויליס ריד (בעצמו שחקן היסטורי), ובהמשך הפך שם לעוזרו של צ'אק דיילי, מאמן נבחרת החלומות ומי שהוביל את הפיסטונס לשתי אליפויות עם אייזאה תומאס. אחרי תקופה קצרה כעוזר בפורטלנד (הספיק לתת כיף לקלייד דרקסלר), המשיך לאותה תקופה כעוזרו של בירד בפייסרס - שם עשו שלושה גמרי מזרח רצופים, ובאחרון שבהם גם ניצחו ועלו לגמר (היחיד של המועדון אי־פעם. עד לעונה זו), ושם הפסידו ללייקרס של שאק, קובי ופיל ג'קסון.
הרומן עם דטרויט
אז הוא קיבל את הג'וב הראשון שלו כמאמן ראשי - בפיסטונס תחת ג'ו דומארס (שבעצמו שיחק תחת דיילי ולצד אייזאה), וכידוע נתן שם שתי עונות מעולות, מעל לכל הציפיות. וכשזה נגמר באיזשהו פיצוץ, הוא חזר לפייסרס - וגם שם הצטיין והוביל אותם לעוד גמר מזרח. למרבה ההפתעה, שם פגש באותה פיסטונס, הפעם נגד מחליפו לארי בראון, שניצח, והמשיך לגמר וזכה באליפות עם ניצחון מדהים על הלייקרס בגמר של 2004.
עם זאת, כשהעונה הבאה התחילה, לקרלייל היה סוף־סוף סגל שיכול וגם אמור ללכת עד הסוף - לכבוד עונתו האחרונה של רג'י מילר בן ה־39. והם באמת פתחו את העונה מצוין, ובמאזן 2:6 הגיעו, איך לא, שוב לדטרויט. רק שהפעם הם הביסו את הקבוצה של לארי בראון. אז מה, מאזן 2:7 וריצה אל התואר? פחות. כי זה המשחק שנגמר בקטטה ההמונית, שבסיומה רוב כוכביו של קרלייל הושעו למרבית (או לכל) העונה, במה שעלה לו ולרג'י בצ'אנס לגיטימי לטבעת.
רג'י באמת פרש, הפייסרס לא התרוממו, וקרלייל הלך לדאלאס. מה קרה שם? את זה הרוב כבר זוכר: ב־2011 קרלייל ודירק נוביצקי נתנו את אחת מריצות הפלייאוף המדהימות אי־פעם, שהסתיימה באליפות עם 2:4 על מיאמי, על חשבון תצוגה כושלת במיוחד של לברון ג'יימס בגמר. קרלייל הצליח לשרוד את הבנייה מחדש של אחרי דירק, לקבל את לוקה ולשוב לפלייאוף. אבל הדרישות של הכוכב וסביבתו עלו לקרלייל בתפקיד שלו. כי קרלייל הוא קצת, כן, אולד סקול. מה לעשות, הוא אוהב כשהשחקנים שלו עושים הגנה ועובדים קשה באימונים. זו לא בדיוק כוס הבירה של דונצ'יץ'.
איכשהו, עם זאת, העולם עובד בדרכים מסתוריות כידוע. דונצ'יץ' בעצמו כבר לא בדאלאס - שמנסה עם אנתוני דיוויס לחזור ליסודות של "הגנה מביאה אליפויות" על פני בנייה וניהול של קבוצה, שמוכתבים על ידי מומחי אנליטיקס והימורים מתקדמים. וקרלייל? גם הוא לא בדאלאס. הוא בגמר עם הפייסרס - שזה, בסך הכל, נזכיר לכל המופתעים, רק צעד אחד יותר עמוק ממה שהגיעו בעונה שעברה, כשהפסידו בגמר המזרח לבוסטון. והם עושים את זה בלי כוכבי על ובלי להחצין שיטות שומטות לסתות, אלא בעיקר עם לכידות, משמעת, אופי, היררכיה ארגונית ותרבות שמתעדפת את הניצחון, ולא שום גחמה אחרת.
במידה מסוימת, הצלחתו המחודשת של קרלייל לא אמורה להפתיע אף אחד - אלא אמורה לשמח את כל מי שאוהב את הכדורסל שלו עם סממנים "של פעם". אתם יודעים, כשהיה מותר לדרוש מהכוכב שלך לקרוע את עצמו באימונים ובהגנה. כי אצל קרלייל דם כחול אומר גם צווארון כחול. ככה הוא למד אצל לארי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו