גרג פופוביץ' פרש מאימון והפיד מיד התמלא הומאז'ים. אבל בניגוד למה שאולי אפשר היה לצפות כשפורש מאמן היסטורי, עם תדמית קשוחה, צאצא ליוצאי סרביה וקרואטיה, שידוע מאוד בישירותו, סגנונו הבוטה וקשיחות צבאית, הפיד דווקא התמלא בהמון דברים שאינם אזכורים של הצלחותיו, ניצחונותיו ושיאיו. אז אולי רגעים של קשיחות מצמיתה או רצינות ספורטיבית תהומית? נופ. אז מה כן? עשרות קטעים קורעים מצחוק ומרגשים עד דמעות.
רגע. מה? כן. הנה בפוסט אחד זה ה"האק אה שאק" ששלח את מייקל פינלי לעשות 5 שניות בתוך המשחק, לתדהמתו והנאתם של שאקיל אוניל והשדרנים. בפוסט הבא מקבץ רגעים של הומור סרקסטי וישיר כמו: "זה קדם העונה. אנחנו חייבים להתראיין גם בקדם העונה? זה קדם העונה! קדם העונה!? מה שחשוב לי בימים אלה זה להגיע למסעדה בזמן".
או, "המטרה היא להכניס את החפץ ההוא אל תוך החישוק הכתום… מחשבותיי על הרבע השלישי? אנחנו בפיגור… יש לך שאלה? מה השאלה? לחקור את רגשותיי? הנה חיבוק… קדימה. משלמים לך. תשאל משהו… שמח? שמח זו לא מילה שאני חושב עליה במהלך משחק. אני לא יודע איך לשפוט 'שמח'. אנחנו באמצע תחרות. אף אחד לא שמח".
גולל רגע אחד ועוד פוסט צץ בו הוא מעלה הצגה קטנה לקהל במצעד אליפות כשהוא סופר את אצבעותיו כשהוא עושה עצמו מתקשה בחישוב: "לא 1, לא 2… אלא 5". בבא בתור הוא מתגלגל על הרצפה לצד שחקניו בזמן אימון פילאטיס. ואז מתפרץ עם בדיחה בזמן ראיון של מייק מאלון. או דוחף את כוכבי נבחרת ארצות הברית במסדר צעד וחצי. או מדגים צעדי רדיפה בלובי של מלון. ועוד לא אמרנו מילה על באמת אינספור אינטראקציות הומוריסטיות עם עיתונאים רבים, בראשות קרייג סייגר עליו השלום, האיש והחליפות הצבעוניות.
ושם, בין ואינספור תמונות שלו ושל סובביו מחייכים חיוכים רחבים, בשלבים שונים ומשונים של התגלגלות מצחוק, הרגעים המרגשים. הנה בקי האמון, אותה הפך לעוזרת המאמן הראשונה בתולדות ה-NBA, חולקת איתו דמעות בזמן נאום כניסתה להיכל התהילה. או החבורה הצעירה שאימן, אחרי שנות האליפויות, זו שהייתה סביבו כששבר את שיא הניצחונות למאמן, חוגגת בקפיצות איתו על הפרקט.
והנה טים דאנקן מספר על איך פופ הגיע לבקר אותו אחרי שנבחר בדראפט ועל איזה דמות אב הפך להיות בשבילו, בייחוד לאחר שאביו האמיתי מת ב-2002. והנה טוני פארקר מספר על איך שפופ נתן לו הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשוני. ודמאר דרוזן משתף בתדהמתו על היחס שקיבל מפופ, "למרות שמי אני בכלל, אני לא דאנקן". או הפעם ההיא שפופ לקח את המיקרופון וביקש מהקהל בסן אנטוניו להפסיק עם הבוז לקוואי לנארד. ועוד ועוד ועוד ועוד.
מה זה, ישאל את עצמו המזדמן? הזקן החמוד הזה שפרש עכשיו מאימון, מה הוא היה, איזו רכיכה רגשנית בעצם? לוזר חמוד ולא מזיק? ליצן החצר? מה מתרחש? ואפשר להגיד שזה חלק מהקסם - הדואליות הזו.
אולי הדבר הכי מהפנט וייחודי בפופוביץ' זו דווקא הצורה בה הוא מכיל ומייצג קטבים כמו "צבאי" אבל גם "מטפח", "מגונן" ו"מזין". ביד אחת נוזף, מציב סטנדרט קשוח, וביד השניה מלטף. רגע אחד שמרן בלתי משתפר, ברגע הבא מכיל ומתקדם.
מצד אחד מנהל קבוצה מקצוענית ביד רמה, מצד שני גורם לכולם להרגיש כמו במשפחה. באונה אחת מצוינות חסרת פשרות, באונה האחרת שייכות מחבקת. בפריים אחד מניף עוד תואר, ועוד תואר, ועוד תואר. אבל בפריימים בין לבין נותן קרדיט לאחרים, לא עף על עצמו, תמיד חולק ומשתף. יום אחד סיפורים על משמעת, ביום הבא קבוצה יצירתית וחופשיה על הפרקט.
על כל הדברים האלה יעיד ממקור ראשון "עץ האימון" הכי מרשים בתולדות הכדורסל - שושלת שכוללת על הקווים שמות כמו סטיב קר, מייק בודנהולצר, דוק ריברס, מייק בראון, אימה יודוקה, קווין סניידר, אייברי ג'ונסון, וויל הארדי, ברט בראון, מונטי וויליאמס, ויני דל נגרו, ג'יימס בורגו, ג'ו פראנטי, ג'ים בוילן, ז'אק ווהן, ועכשיו כמובן מיץ' ג'ונסון, וגם כאמור בקי האמון, או צ'יפ אנגלאנד, ובמשרדים את אר.סי ביופורד, סם פרסטי, שון מארקס, דל דמפס, דני פרי, דניס לינדזי ובטח פספסתי כמה. פופ הוא הדמות הבודדה הכי משפיעה על זהויות ועיצוב מאמנים ומנהלים ברחבי הליגה בכל תולדות ה-NBA.
אבל להציג אותו פשוט כאיש של ניגודים, כאיזו דמות גדולה מהחיים שהייתה יכולה להכיל הכל במקביל, ושהיה בה מספיק כדי לתת לאחרים - ואולי להשתמש בזה כדי להסביר כיצד זכה בכל כך הרבה תארים והעמיד שורה כזו ארוכה של ממשיכי דרך, זו תהיה הצגה יחסית קלישאתית ואפילו עצלה של מי שהוא גרג פופוביץ' כמאמן, כמנהל, כמנהיג, כמעצב של אנשים. אפילו לדבר על איך הספרס תחתיו ידעו לנצח ולזכות בתארים גם כקבוצת הגנה איטית וגם בתקופות אחרות כקבוצת התקפה מלהיבה לא יעשה צדק עם מה שהוא פופוביץ' באמת.
אז מה כן? למשל: "לזכור שהניצחונות וההפסדים - זה הכל חרא. ההצלחות והכישלונות - זה הכל חרא. אלה אשליות. זה לא באמת קיים. מה שבאמת קיים זה לראות את האנשים האלה, ואת הילדים שלהם, ואת מערכות היחסים האלה עם עוזרי המאמן, החברים. כי זה מה שאתה לוקח איתך כשאתה ממשיך הלאה.
"כל הדברים האלה, הניצחונות וההפסדים, הם מתפיידים, נעלמים. אבל מערכות היחסים נשארות איתך לנצח. ומהם ההערכה העצמית והסיפוק העצמי שלנו מגיעים. ואנחנו חיים בזמנים מאתגרים, אין צורך להרחיב עד כמה. אבל התקופה שאנחנו חיים בה דורשת שאנחנו נתייחס אחד לשני הרבה יותר טוב מאיך שאנחנו מתייחסים עכשיו".
ולזכור את המלים האלה בדיוק, המלים בהן פופ עצמו בחר לסיים את נאום היכל התהילה שלו בקיץ 2023 - זה להבין מה באמת עומד בשורש הגדולה שלו. בשורש ההצלחות. בשורש העץ שהעמיד. זה לא הניגודים. זה לא הפיק אן רול. זה זה. וזה רק נהיה יותר ויותר נכון עם כל שנה שעוברת.
