אני לא בטוח אם זה נבדק מחקרית, אבל נדמה לי שלרוב המכריע של האנשים בעולם אכפת מ"מה יגידו". אתם בוודאי מכירים את זה: לפני שינוי דרמטי מסוים בחיים, למשל, ישנה המחשבה הזאת, שלא לומר החשש, "מה יגידו", איך תגיב הסביבה למהלך. זו גם אחת הסיבות המרכזיות, כך אני מאמין, שלספורטאים רבים חשובה כל כך המורשת שלהם. אכפת להם - ואפילו מאוד - ממה יגידו עליהם, גם שנים ארוכות אחרי שיסיימו את הקריירות שלהם. ואז יש את קווין דוראנט.
לקווין דוראנט, כך נדמה, ממש לא אכפת מה יגידו עליו. ככה הוא מתנהל לאורך מרבית הקריירה. אפשר לטעון שזו גישה בריאה, ובשפה פחות נאותה להגיד שהוא "פשוט שם ז** על כולם" - כמו שרובנו אולי היינו רוצים לעשות בצמתים כאלה ואחרים בחיים. אבל האמת היא אחרת - האמת היא שזה מאוד מרגיז. ולא כי הדעה שלנו - הצייצנים, הטוקבקיסטים ושאר אנשים שמעולם לא נגעו בכדור - עד כדי כך חשובה (תאמינו או לא - היא לא). אלא כי הגישה הזו הפכה אותו לאחד השחקנים הכי מפוספסים בתולדות הכדורסל.
קווין דוראנט, ואני לא מגלה כאן כלום, התברך בשילוב של נתונים פיזיים וכישרון ייחודיים. 211 סנטימטרים ויכולת קליעה פנומנלית מכל טווח. שוטינג גארד בגוף של פאוור פורוורד. דמיינו את קובי בראיינט בגוף של טים דאנקן - והרי לכם קווין דוראנט. מפחיד זה אנדרסטייטמנט. לכאורה, מכונת התקפה בלתי עצירה בעליל ושחקן שאמור להגיע באופן תדיר לפסגות, אולי אף להגדיר מחדש את המשחק. ובכן, אם רק היה לו רבע מהרעב לנצח והשאיפה למצוינות של קובי בראיינט.
אנחנו חיים בתקופת הזהב של הספורט על שלל ענפיו. כמות הספורטאים של "פעם בחיים" שזכינו לראות ב-25 השנים של המאה ה-21 היא כמעט בלתי נתפסת. להלן רשימה חלקית: מייקל פלפס, יוסיין בולט ומונדו דופלנטיס בזירה האולימפית, נובאק ג'וקוביץ', רפאל נדאל ורוג'ר פדרר בטניס, ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו בכדורגל, לברון ג'יימס וסטף קרי בכדורסל.
קווין דוראנט – לנוכח הנתונים החריגים, הפוטנציאל העצום והכדורסל שלא מהעולם הזה ששיחק לפרקים - יכול וצריך היה להיות חלק מהרשימה הזאת. למעשה, ברמת המעמד, הפרסונה שהוא - KD אכן נמצא באותו אזור חיוג של אותם יחידי סגולה. אלא שברמת התוצאות בשטח הוא אפילו לא קרוב. מכאן התחושה החמוצה לגבי הקריירה שלו.
הערב ייצא לדרך פלייאוף ה-NBA. דוראנט לא יהיה חלק ממנו. הוא אפילו לא היה חלק מהפלייאין יחד עם פיניקס סאנס, שהחזיקה בסגל השחקנים השני הכי יקר בהיסטוריה של הליגה, מה שלא הפריע לה לסיים עם מאזן מעליב של 36 ניצחונות לעומת 46 הפסדים. אם לא יקרה משהו מאוד בלתי צפוי, דוראנט כבר קיים את משחקו האחרון במדי פיניקס – ואת התקופה שלו במדיה אפשר לסכם כאחד הכישלונות המפוארים ביותר בתולדות ה-NBA. לא פחות.
דוראנט עבר בטרייד מברוקלין לפיניקס במהלך עונת 2022/23 כדי לאחד כוחות עם דווין בוקר וכריס פול, ובהמשך הדרך דחף להגעתו של בראדלי ביל. כהרגלו בקודש - מאז עזב את אוקלהומה סיטי - חיפש את קיצור הדרך אל הטבעת. במציאות הדרך שלו באריזונה מסתכמת כך: סדרת פלייאוף אחת שניצח מול הקליפרס נטולי פול ג'ורג' (בנוסף, קוואי לנארד שיחק רק בשניים מתוך חמשת המשחקים בסדרה - ובאחד מהם דוראנט ופיניקס הפסידו), הפסד בסיבוב הראשון בסוויפ למינסוטה ואי-הגעה אפילו לפלייאין. במילה אחת: עולב.
אלוהים לא מפספס
יש משהו מאוד סמלי בכך שדווקא דוראנט חתום על אחד הכישלונות הכי גדולים בתולדות הליגה הזאת. הוא כמובן לא האשם הבלעדי במצב של פיניקס, אבל בהתחשב במעמד שלו הוא אוטומטית הופך להיות הפנים של הפיאסקו, ועוד יותר מאחר שהוא זה שדחף להגיע באופן ספציפי ליעד הזה וגרם לקבוצה לוותר על מיקל ברידג'ס, קאם ג'ונסון ושלל בחירות דראפט עתידיות. יש משהו סמלי בזה - כי יש משהו מפוקפק בקריירה כולה של קווין דוראנט, ביתר שאת מאז אותה החלטה ידועה לשמצה בקיץ 2016 להצטרף לגולדן סטייט.
אי אפשר כמובן לדעת איך הדברים היו מתגלגלים אם דוראנט היה בוחר במסלול אחר, אבל לנוכח כל מה שאנחנו כבר יודעים עליו - על האופי הרך ("קאפקייק"), על המנהיג שהוא לא, על היעדר הדרייב המיוחד הזה שקיים אצל הגדולים ביותר - אפשר לשער ויהיה לא מופרך להאמין שהיו לו היום שתי טבעות אליפות פחות להתהדר בהן. וזה לא ששתי האליפויות שאכן השיג - עם קבוצה שהיתה אלופה וסיימה עם המאזן הטוב בהיסטוריה עוד לפניו - עושות חסד יוצא דופן עם המורשת שלו. איזה "מזל" שלא אכפת לו מה יגידו.
מכירים את המושג הזה "אלוהים נגע בו"? כמובן שאתם מכירים. סביר שאפילו קראתם/שמעתם אותו בהקשר של דוראנט. כמה חבל שהוא לא יכול היה לדאוג לו על הדרך גם לאופי, שיהיה לו קצת יותר אכפת. הפספוס הוא לא רק שלו, כלומר של דוראנט. אלוהים אתם יודעים, כשזה נוגע לכדורסל, לא מפספס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו