נתחיל בהסבר: פורטלנד טרייל בלייזרס חייבת לשיקגו בולס בחירת דראפט, זכר לטרייד שנעשה בין הקבוצות בשנת 2021, במסגרתו עבר לארי נאנס ג'וניור לפורטלנד (בעסקה משולשת עם קליבלנד).
החוב כולל בחירת לוטרי אחת מוגנת עד 2028 – כלומר, בכל אחת מהשנים עד אז, הבלייזרס יצטרכו להעביר את הבחירה לבולס רק אם היא לא תהיה בחירת לוטרי (מקומות 1–14). אם הבחירה נמצאת בין המקומות 15–30, היא תעבור לשיקגו.
כאשר דני אבדיה סופסל שלוש דקות לסיום המשחק – מה שפגע משמעותית בסיכויי הקבוצה לנצח – לא מדובר היה רק באחוז וחצי סיכוי גבוה יותר להנחית את קופר פלאג, אלא בבחירה בין שני תרחישים: אי הגעה לפליי-אין וקבלת בחירת לוטרי (1–14), או סיכוי לפליי-אין – בלי בחירת סיבוב ראשון בכלל העונה.
לאלי שרביט כבר היה סיכוי גבוה יותר להיות ראש השב"כ מאשר שלטרייל בלייזרס באמת תהיה כוונה להגיע לפליי-אין.
הטבע הישראלי
בטבענו כישראלים, אנחנו תמיד רוצים לנצח. ערך הניצחון מביא איתו תחושת נשגבות, מתקשר למורל ולתקומה הלאומית שלנו כעם, מדינה ודת, ומאגד בתוכו סט ערכים רחב של עצם קיומנו. מנחם בגין אמר שאיננו יכולים להרשות לעצמנו להפסיד אפילו מלחמה אחת – אם נפסיד, הכל אבוד.
התקופה המקצועית הנהדרת של אבדיה בחודשים האחרונים – תוך הצגת יכולות מרשימות על המגרש, לצד בגרות, פטריוטיות ומנהיגות מחוץ לפרקט – מייצגת את סט הערכים הזה. לכן כל ישראלי שראה אותו לא חוזר מהפסק הזמן שלוש דקות לסיום, והתעצבן על ההפסד, הדרך, השיטה הקלוקלת של ה-NBA לתמרץ כישלונות מקצועיים – צריך לרפרש את מושג הניצחון בהקשר רב-שנתי. ובטח כשמדובר בקריירה של דני בפורטלנד.
הכי גרוע: להיות בינוני
ב-NBA יש כלל ידוע: הגרוע ביותר הוא להיות בינוני. או שאתה בונה קבוצה לאליפות, או שאתה שואף להתחזק בכישרון מולד דרך בחירות דראפט גבוהות – מה שמשיגים עם קצת מזל והרבה הפסדים.
זהו פרדוקס מובנה בליגות האמריקניות המקצועניות, והוא בא לידי ביטוי בצורה בולטת מאוד בניהול של פורטלנד בשלוש השנים האחרונות – מאז עזיבתו של הכוכב הגדול דמיאן לילארד (הוא עוד ישוב).
הקבוצה בחרה לא לנצח, כדי לבחור גבוה בקיץ. מהלכים כאלה הביאו לעיר שחקנים כמו סקוט הנדרסון (בחירה שלישית), שיידון שארפ (בחירה שביעית) ודונובן קלינגן (גם כן בחירה שביעית) – ובכל זאת, פורטלנד עדיין תקועה.היא לא הצליחה להשיג מספיק בחירות ראשונות משמעותיות, ולא באמת השתפרה מקצועית.
בשורה התחתונה ובמבחן התוצאה: המועדון היה בינוני – אפילו בלהפסיד.
כבר שבע שנים שאני מלווה את הקבוצה. אבל אחרי הטרייד שהביא את אבדיה לפורטלנד בקיץ, התלהבתי להסביר לכתבים המקומיים שזהו עידן חדש – ושכעת הקבוצה יכולה להרים ראש ולהפסיק לצנוח על המגרש.
"אתה קצת הוזה", אמר לי עיתונאי שמסקר את הקבוצה כבר שלושים שנה. "איך שחקן של בקושי 10 נקודות למשחק, שמגיע מאחת הקבוצות הכי גרועות בליגה (וושינגטון וויזארדס) ולא הראה שיש לו יכולות משנות משחק – יכול להפוך את המציאות פה?"
"אופי", עניתי. השחקנים בפורטלנד – צעירים ומנוסים כאחד – חסרים אופי מנצח ותרבות של הצלחות. הם לא יודעים לאן מכוונים אותם, אם האינטרסים האישיים שלהם מתנגשים עם חוסר הבהירות במטרות הקבוצה לטווח הקצר והבינוני, ובעיקר – מה תפקידם במארג הלא מוגדר. אין פזמון. אין כיוון. תתפתחו.
ההנהלה המקצועית של הטרייל בלייזרס משדרת פאסון וביטחון עצמי מהרגע שמונתה לפני שלוש עונות, דרך תהליך של פירוק והרכבה מחדש. הם מציגים תמונה של הבנה עמוקה, כאילו יש ברשותם את הכלים להעביר את המועדון תהליך רב-שנתי שבסופו תקום קבוצה תחרותית ומנצחת.
התחושה היא שההנהלה לקחה עצה מצ'אט כלשהו על תהליך, ובעצם "החוסר-מחויבות לניצחון" שהובילה בשנים האחרונות, היא רואה מסע התחמשות לעבר עתיד טוב יותר.
ובכל זאת – את הטכנולוגיה והתותח הכי גדול הם היו צריכים להביא מהרצליה. הניצחון הגדול – האישי וגם הלאומי של דני – צריך להישפט לאורך זמן. עם אורך רוח, ועם ההבנה שבליגת ה-NBA יש חוקים משלה – ושזה ייקח זמן. ולא לכולם יש סבלנות.
