בלי שנשים לב, ה־NBA משתנה לנגד עינינו. בעקבות ההדחה של דנבר נאגטס, תוכתר אלופה שישית בשש השנים האחרונות. לצד קבוצות היסטוריות כמו לוס אנג'לס לייקרס או גולדן סטייט ווריורס, קבוצות חדשות עלו לגדולה וזכו באליפויות ראשונות בתולדות המועדון - כמו הנאגטס וטורונטו ראפטורס, או מילווקי באקס, שהניפה את התואר לראשונה זה 50 שנה.
למעט בוסטון, שהיא אחת משתי הקבוצות הכי מעוטרות בליגה (17, יחד עם הלייקרס), שאר הקבוצות שהגיעו העונה לגמרים האזוריים סופרות יחד תואר אחד (דאלאס, 2011) ושלושה גמרים בלבד.
מצד אחד זה טוב - יש משהו מתסכל בלראות שלטון יחיד בליגה, כמו מנצ'סטר סיטי בפרמייר ליג. לאוהד הספורט הממוצע זה מוציא הרבה מהרגש. העונה, רק 5 מתוך 20 קבוצות פלייאוף ופלייאין ידעו איפה הן יסיימו לפני יום המשחקים האחרון. על פניו - תסריט חלומי לחובבי המשחק.
בפלייאוף 2022, אף קבוצה ללא יתרון ביתיות לא הגיעה לחצי הגמר האזורי. מאז - 4 מ־8 הקבוצות שהגיעו לגמרים האזוריים היו מדורגות 5 ומטה. הפערים הצטמצמו, התחרות גדלה ומיליארדי דולרים מזכויות שידור ממשיכים לזרום. זה מעולה גם לאוהדים המקומיים. לפני פגרת האולסטאר, 20 קבוצות הגדילו את שיעורי הרייטינג בשידורים הארציים ביחס לעונה שעברה - והשיא היה של דנבר, עם גידול של 139%.
אבל גם יש את הצד השני. כדי למשוך אנשים להתמיד ולצפות בליגה צריך שחקן או קבוצה שיהיו מושאים להערצה, אלילים, דברים שהם מעל המשחק. בשלוש האליפויות האחרונות של מייקל ג'ורדן צפו בסדרות הגמר כ־25 מיליון איש בממוצע, והשיא היה באליפות האחרונה ב־1998, עם ממוצע של קצת יותר מ־29 מיליון צופים. מאז, סדרות הגמר היחידות שעברו את רף 20 מיליון הצופים בממוצע היו הקרבות בין גולדן סטייט הגדולה לקליבלנד של לברון ג'יימס ב־2016 וב־2017.
הבועה שניפצה הכל
מאז בועת הקורונה ב־2020, ה־NBA מנסה להעלות את שיעורי הרייטינג לימים שלפני הנגיף, ללא הצלחה יתרה. במשחקים שמשודרים מחוף לחוף צופים ברשתות השונות כ־1.6 מיליון אנשים בממוצע, בעיקר אלו שבהם מופיעים סטף קרי ולברון, ובאולסטאר האחרון מספר הצופים היה הנמוך אי־פעם. בפלייאוף המספרים משלשים את עצמם, אבל העונה חלה ירידה של 9% בממוצע הצופים בסיבוב הראשון לעומת העונה שעברה, הרבה בגלל זהות המשתתפות.
מאז הווריורס ב־2019, אלופת ה־NBA לא עוברת את הסיבוב השני בפלייאוף. חוסר העקביות לא מאפשר לליגה לגדול למספרים של ג'ורדן, של לברון או אפילו של שושלת שאק־קובי. גם הסן אנטוניו ספרס, שלקחה חמש אליפויות על פני 15 שנה, הביאה מספר צופים נמוך משמעותית מאלו שהיו "הפנים של הליגה".
חוקי המס החדשים, שיוקשחו בתחילת העונה הבאה, יקשו על מועדונים לבנות "סופר־טימס" כמו זו של מיאמי היט בתחילת העשור שעבר, או כמו אלה שניסו לייצר בשנים האחרונות בברוקלין ובפיניקס עם קווין דוראנט. חלונות האליפות של קבוצות יצטמצמו לשנתיים-שלוש במקום חמש-שש שנים ומעלה.
קייטלין קלארק כמודל
בליגה של 30 קבוצות קבועות וללא תחלופה בפסגה, הפערים בין הקבוצות יוכלו רק לעלות. ההסכם הקיבוצי החדש אמור לצמצם את זה, אבל אולי גם לגרום לנזק. השלכותיו אומרות שיהיה נדיר למצוא קבוצה כמו הווריורס, שמגיעה ל־6 גמרים ב־8 שנים, או אפילו כמו הסלטיקס, עם 6 הופעות בגמר המזרח ב־8 שנים.
במצב החדש, ה־NBA מתקשה ליצור זהות לשנים קדימה. לשם השוואה, גמר ליגת המכללות לנשים בין איווה של קייטלין קלארק לדרום קרוליינה הביא 18.9 מיליון צופים בסך הכל. שיא הצפיות במשחק גמר בודד ב־NBA בשבע השנים האחרונות עומד על 18.47 מיליון, במשחק מספר 2 בשנת 2018. אמנם המועדונים שמגיעים לגמר הם לאו דווקא משוק קטן, אבל הכוכבים הגדולים לא נמצאים. גמר של ניקולה יוקיץ' מול ג'ימי באטלר לא מוכר כמו גמר נוסף בין הסלטיקס ללייקרס.
אולי השנה זה ייפתר. אנתוני אדוארדס ולוקה דונצ'יץ' הם כנראה השמות הכי חמים בכדורסל העולמי בימים אלה, ויילחמו על מקום בגמר עם אופי שאי אפשר לא להתחבר אליו. בצד השני אולי הקבוצות קצת יותר אפורות (לבוסטון כבר היו קבוצות נוצצות יותר בעבר), אבל הקהל שלהן צמא להצלחה.
השנתיים הקרובות יהוו מבחן גדול מאוד ל־NBA. הסכמי השידור החדשים, שייכנסו לתוקף החל מעונת 2025/26, יצטרכו להיות שווים גם עלייה במספר הצופים של המשחקים הגדולים. אז מה עדיף: תחרות וגיוון - או דומיננטיות וליגה "צפויה מראש"? את התשובות נקבל בהסכם הקיבוצי הבא, ב־2030.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו