מה משותף לניקולה יוקיץ', ג'מאל מארי, מייקל פורטר ג'וניור, ארון גורדון, קנטביוס קולדוול-פופ, ברוס בראון, וכריסטיאן בראון? כן, ברור - כל השבעה, לצד "הדוד" ג'ף גרין, הרכיבו את הרוטציה של דנבר נאגטס בפלייאוף 2023. כן, ברור - הם כולם אלופי NBA עכשיו (בשביל KCP - טבעת שנייה בקריירה).
אבל רק טיפה פחות חשוב מזה - הם כולם חתומים לעונה הבאה. ומלבד ברוס, שמחזיק רק באופציית שחקן ל-23/4, השישה האחרים חתומים גם ל-24/5. רק ב-25/6 ג'מאל מארי יתחיל חוזה חדש.
אין בכל הליגה עוד ליבה כל כך צעירה, כל כך מוכשרת, וכל כך חתומה קדימה. ליבה שעכשיו, כאמור, היא לא סתם פוטנציאל. לא סתם עוד קבוצת עונה סדירה טובה. לא סתם הקבוצה ההיא שעשתה גמר מערב במשחקי הבועה. אלא היא ליבה שהיא אלופה. בלי ספקות. ללא עוררין. עם אפס כוכביות. חד. חלק. מוחלט. חד משמעי. בלתי ניתן לפקפוק.
וגם זה חשוב - החלק של ה"בלתי ניתן לפקפוק". כי, אמנם, כן, כל ספורטאי שזוכה במשהו כבר קבוע יודע לדקלם שהוא עשה את זה "למרות כל אלה שהטילו בו ספק", אבל מה שהפך לקלישאה, במקרה של דנבר הוא נכון שבעתיים.
זה מועדון שעד העונה הזו אף פעם לא הגיע לגמר ה-NBA. זה מאמן, מייק מאלון, שאחרי שנים בהם קידם את הקבוצה בעקביות ראה אותה הולכת קצת אחורה ואת מעמדו מוטל בספק. זה פורטר ג'וניור, אחד שרוב הזמן רוב האנשים מטילים בו ספק - או בבריאות שלו, או בסיכוי שלו להצדיק את החוזה שלו, או במחוייבות שלו.
זה גורדון, דאנקר אדיר שמצליח להחזיק בשיא המשונה של גם הכי הרבה הטבעות עם ציון מושלם של 50 בתחרות ההטבעות, וגם לא לזכות בתחרות הזו אף פעם.
זה מארי, שאפילו לפני שהחמיץ את הפלייאופים של 2021 ו-2022 (לרבות כל העונה שעברה) בגלל פציעת ברך קשה, היה שומע באופן קבוע שהוא לא מממש את הפוטנציאל שלו. שהוא לא עקבי מספיק. לא אחראי מספיק. לא מגוון מספיק. לא "רכז" או מנהיג מספיק. גם כותב שורות אלה הקפיד לפקפק בתוקפן של התצוגות הגדולות שלו מפלייאוף הבועה.
נבחר אחרון באולסטאר
ומעל כולם, כמובן, זה יוקיץ', שקשה להפריז עד כמה עמוק הזלזול ואף הבוז שהוא רוב הזמן מקבל בארה"ב. שחקן שנבחר במקום ה-41 בדראפט - בבחירה שאפילו לא שודרה בלייב, כי השידור בדיוק יצא להפסקת פרסומות. שחקן שאפילו כשזכה - בצדק עליון ומוחלט - בפרס ה-MVP בשנתיים הקודמות, המשיך לשמוע מכל מיני פרשנים שהוא "בכלל לא שחקן טופ 5 בליגה". שאפילו באולסטאר האחרון נבחר אחרון ב"כוחות" שעושים בין השחקנים שנבחרים לפתוח בחמישיות.
שחקן שהעונה הפסיד את תואר ה-MVP לג'ואל אמביד באחת ההצבעות הכי מוטות נרטיב שראינו אי פעם. ולא סתם הפסיד, אלא נאלץ לשמוע שלל פרשנים (רובם אפרו-אמריקנים) מתפתלים מסביב לטיעונים די גזעניים, מנסים למצוא הצדקות למה לא לתת לו את הפרס בפעם השלישית ברציפות.
אבל האמת היא שאפילו כשהוא באמת "נאלץ" לשמוע את הדברים האלה, הוא לא התרגש. כמו שהוא לא התרגש כשנבחר 41 בדראפט. או נשאר אחרון לעמוד על הבמה בבחירות באולסטאר. או כששוב ושוב נשאל על ידי עיתונאים בנוגע למירוץ ל-MVP.
בכל הפעמים האלה הוא המשיך לעשות רק דבר אחד: לשחק הכי טוב שהוא יכול. שבמקרה של יוקיץ', אחד השחקנים הגדולים והמיוחדים בהיסטוריה, "הכי טוב שהוא יכול" מספיק , כך מתברר, לא רק לתארים אישיים. אלא גם לאליפות. אליפות ללא אף אולסטאר לצידו. אליפות בה הוביל את כל הפלייאוף בנקודות, ריבאונדים ואסיסטים (הראשון אי פעם).
עם הסכם קיבוצי חדש בליגה שיקשה על קבוצות לבנות סגלים עמוקים ונוצצים בשנים הקרובות, הוא ימשיך לא להתרגש - עם סגל עמוק, מוכח, מגובש, ויציב סביבו. הוא ימשיך לא להתרגש, כדי שאנחנו נוכל.
