מיאמי היט של העונה היא אחד הסיפורים המרגשים בהיסטוריה של הליגה הזו – זוהי קבוצת קאמבק כנגד כל הסיכויים ברמה הקבוצתית והאישית. 90 שנות לסיום משחק בו הוכתה במשך כל המחצית השנייה קולע דנקן רובינסון שלשה שניה ברציפות והיתרון יורד ל-9. סיכוי קלוש אבל זו קבוצה שהסיכוי הקלוש הוא הבנזין שלה, אבל במקום טירוף ביציעים - האולם חצי ריק. הקהל החל לעזוב כבר 6-7 דקות לסיום. גמר ה-NBA הוא באמת אחת החוויות הטובות ביותר שיש לספורט להציע מבחינת רמה ספורטיבית וגם עטיפה תקשורתית ותדמיתית. אבל צריך להגיד דברים כפשוטם: מדובר בקהל שמבזה את האירוע ואת קבוצתו העצומה.
למרות שלפעמים קהל מפונק ושבע וסתם גרוע יכול להיות גם קומי. ב-72:91 לדנבר, כשאנשי תפעול מערכת הכריזה איבדו כל תקווה לעורר את הקהל, שרק נאנח וגנח אחרי כל קליעת וו קצרה של יוקיץ׳ - הם שלפו בייאושם את נשק יום הדין. עד אותו רגע התעלמו מהצטרפותו של איזה כדורגלן ארגנטינאי לקבוצה מקומית - אולי משום שרצו לשמור על כבודו של ניימאר שהגיע מצויד בחולצת ג׳ימי באטלר לעודד את חברו. ״ברוך הבא ליונל מסי״ הופיע הכתובית על המסך הגדול. אבל אפילו ההכרזה על מסי ההיסטורי לא קיבל יותר מתשואות מנומסות.
ניקולה יוקיץ׳ בבירור לוקה באיזו חרדה סטטיסטית. תופעה ידועה לפדגוגים בתחום לימוד המתמטיקה. בסיום כל משחק הוא מותקף במספרים – הלילה הוא הפך לראשון בהיסטוריה עם משחקים של 30-20-10 בגמר ושותף לצמד היחיד שרושם טריפל דאבל עם 30 נקודות. והתגובה שלו היא מין פרצוף של ״למה אנחנו מדברים על סטטיסטיקה כשאפשר לשחק כדורסל?״.
אבל אם יש סטטיסטיקה שצריכה לשמח את הנאגטס היא סטטיסטיקה מאד חלשה שרשמה - 5 מ-18 לשלוש נקודת. נתון שלהם ולא של המפסידה. דנבר לא תפסה יום בהתקפה. דנבר לא שיחקה כדורסל נטול טעויות, אלא דווקא מיאמי שמרה טוב בהרבה על הכדור – 4:13 למיאמי באיבודי כדורים. דנבר פשוט שלטה בכל מאץ׳ אפ. יוקיץ׳, בעל יכולת השמירה הלעיתים מושמצת, הגביל את באם אדבאיו ל-7 מ-21. הדרישה של מייקל מאלון למאמץ 48 דקות מצד שחקניו נפלה על אוזן קשבת.
״כריסטיאן בראון ניצח עבורנו את המשחק״, יוקיץ בוחר לשבח את הרוקי של דנבר בסיום. על התצוגה של מארי-יוקיץ׳ ידברו דורות אבל זו הקצפת. בראון היה האקס-פקטור עם אנרגיות הגנתיות אדירות ו-78% מהשדה ל-15 נקודות. בראון הוא סוג של ברבור שחור. אנחנו רגילים בליגה לשחקני ה-3&D - מי שמשלבים אנרגיה הגנתית עם היכולת לקלוע את השלשה הפתוחה. אבל בראון כמעט לא זורק את השלשה - לא בעונה וגם לא בפלייאוף - ובמקום זאת תוקף את הטבעת בזוויות ורגעים מפתיעים.
אני שואל אותו בסיום על האמירה הפרגוסונית של ״הצעירים שלא מפחדים״. הוא מדבר על הביטחון שנותנים לו חבריו לקבוצה, אבל גם במשוואה של ניסיון מול פחדים - שחקנים ותיקים ומנוסים מתמודדים לא פעם עם חרדות גמרים - בראון מייצג משהו אחר. שלוש פעמים אלוף תיכונים, פעם אחת אלוף מכללות ועל סף אליפות NBA קצת לפני יום הולדתו ה-22. ומי שנותן את משחק השיא בקריירה המאוד צעירה שלו כשקבוצתו זקוקה לניצחון חוץ בגמר הNBA.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו