הוא מכונה לא פעם "הכדורסלן האנלוגי בעידן הדיגיטלי". מאמנו אריק ספולסטרה כינה אותו פעם "איש האנטי־אנליטיקס", אז החלטתי לשוחח על ג'ימי באטלר עם ידידה קצת דיגיטלית: תוכנת הבינה המלאכותית Chat GPT.
שאלתי אותה למה אנשים סבורים שג'ימי באטלר מכסח את עבודת האנליסטים. היא דיברה על עניינים שהסטטיסטיקה לא מודדת: מנהיגות קולנית, מוסר עבודה, הבנה של התוכנית ההתקפית של היריב וחבלה בה, ותפקוד ברגעי ההכרעה.
אלא שאנליסטים נעלבים כשאומרים שהם לא אוהבים את ג'ימי "באקטס". הם היו מהראשונים להתאהב בו. באטלר אולי נראה בינוני בסטטיסטיקות המסורתיות, אבל מצוין במתקדמות, שהם טוענים כבר שנים שהן החשובות.
הוא למשל מוביל את כל השחקנים ששיחקו עשרה משחקים בפלייאוף הנוכחי במספר ניסיונות מהעונשין, עם 9.1 בממוצע למשחק. אנליסטים מתים על היכולת להגיע אל הקו, רק קווין דוראנט קרוב אליו בנתון הזה (8.7), והוא חלק מקבוצה שמשחקת בקצב גבוה בהרבה.
הוא שומר על הכדור טוב יותר מכל סופרסטאר אחר של 40 דקות בליגה. באטלר לא מאבד כמעט בכלל: רק 2.1 איבודים בממוצע לשחקן של 40 דקות פרקט. וכשהכסף על השולחן הוא טוב במיוחד, אפס איבודים במשחק 7 בבוסטון. איבוד אחד במשחק 6 ששלח הביתה את הניקס.
קצת יותר, אבל עדיין רק 2, במשחק הפליי־אין שהעלה את מיאמי לפלייאוף, אותו פלייאוף שיהפוך היסטורי, ושלח את קבוצתו הראשונה שיקגו אל אתרי הדיג.
אבל הכי הרגיז אותי כשהתוכנה הכריזה ש"אי אפשר למדוד תפקוד של שחקן בקלאץ'". כי אין בעיה למדוד, וב־NBA עושים בדיוק את זה. זמן "קלאץ'" מוגדר כמצב שבו אנחנו בחמש הדקות האחרונות של המשחק, וההפרש הוא לא יותר מ־5 נקודות לאחת מהקבוצות.
ומה אומרות הסטטיסטיקות של הקלאץ' לשחקנים שהיו בלפחות חמישה משחקים כאלו בפלייאוף הנוכחי? נקודות? ג'ימי באטלר ראשון (4.9), סטף קרי המיתולוגי שני (3.8).
פלוס־מינוס קבוצתי - סטטיסטיקה קריטית כמובן לקלאץ'? ג'ימי ראשון (+4.4) בהפרש משמעותי מג'יילן ברונסון (+2.6) שבמקום השני. ג'ימי באטלר הוא קלאץ'. וסטטיסטיקות (טיפה) מתקדמות יודעות את זה.
גרסה בלעדית
מאוכזב מחולשתה של התוכנה דווקא באספקטים מתמטיים, שבהם אמורה להצטיין, החלטתי לדבר איתה על אמנות. על האזכורים של באטלר אצל ראפרים כמו ליל וויין שכותב "מרגיש כמו ג'ימי באטלר". או להקת המיגוס, שהמייסד שלה קואבו כיכב במשחק הסלבריטאים באולסטאר ב־2018, ששרה בתרגום די חופשי "ג'ימי באטלר בקלאץ', עושה ת'כסף עם הפליק־פלאק".
אז שאלתי אותה למה באטלר הוא השראה לראפרים. היא נתנה כמה סיבות, למשל "המסע של באטלר ממעמד של שחקן פחות ידוע לאחד מכוכבי ה־NBA. ראפרים מזדהים עם העבודה הקשה וההתמדה ובעיקר עם דמות האנדרדוג".
מה עוד? אני שואל אותה. "הייחודיות. והעמדה הבלתי מתנצלת שלו, ראפרים מתחברים לאותנטיות". מעניין, אני ממשיך, מה עוד? "הם אוהבים את זה שהוא מנהיג ומעורר מוטיבציה. מי שמשפיע על האנשים סביבו והחברה הכללית".
כל זה באמת נהדר, חשבתי לעצמי, לאינטליגנציה המלאכותית יש שימוש! והסתקרנתי לדעת לאילו ראפרים מאזין באטלר בעצמו, בהכנה למשחקים. מצאתי משהו מימי שיקגו, הוא מאזין לכמה ראפרים שהוא מכיר אישית כמו לודקריס וברייס לי. אבל כשהוא ממונה על מוזיקה לחימום למשחקים - הוא מנגן באוזניות, לא תאמינו, את טיילור סוויפט. נערת הפוסטר הבלונדינית של מוזיקת הקאנטרי הלבנה. ג'ימי הוא 1.0. אין עוד גרסה.
