מה רואים כשמסכמים את שלוש העונות הראשונות של דני אבדיה ב־NBA? שאלה שהתשובה עליה יכולה ללמד על המשיבים לא פחות מאשר על אבדיה עצמו: האם הם אופטימיים או פסימיים, אנשים של התמונה הגדולה או של הפרטים הקטנים, חסידי השפעת הסביבה או שליטת האינדיבידואל בגורלו, דטרמיניסטיים או סטוכסטיים?
מצד אחד, בשלוש עונותיו הראשונות של אבדיה הוא עלה מ־6 נקודות במשחק ל־9, ומ־5 ריבאונדים ל־6. מאסיסט אחד לכמעט 3 פר התמודדות, מחצי חטיפה לכמעט אחת בערב, וחשוב במיוחד - מאמצע ה־60 לאמצע ה־70 באחוזים מהעונשין, לשם הוא גם הולך יותר ויותר (מ־0.8 זריקות למשחק ברוקי, 2.2 העונה). את כל זה הוא עושה כשהוא עולה בהדרגה מ־23 דקות במשחק ל־26 ומ־41.7% מהשדה ל־43.7%. הכיוון ברור, לא?
מהצד השני, זה גרף די עצל. בלי קפיצות. אמנם רואים שיפור גם בדפי הסטטיסטיקה וגם על הפרקט, אבל הוא כל כך איטי, בקושי עקב בצד אגודל, עד שמרתק יותר לצפות בצבע מתייבש. בין היתר כי כשמדובר בשחקן בן 22 בלבד, קל מאוד לצפות לשיפורים יותר מרגשים.
כמו כן, אבדיה נמצא יותר על המגרש, נוגע ומוביל יותר את הכדור ומקבל יותר החלטות - אבל זה בא לידי ביטוי גם בעלייה באיבודים (0.6 ברוקי, 1.6 העונה) ובעבירות (2.8 למשחק העונה - הכי הרבה שלו עד כה).
וכמובן, אי אפשר לדלג על הבעיה הכי גדולה שלו - היכולת החלשה משלוש, שם הוא ממשיך לא לפגוע בקצב שאינו ראוי לשחקן NBA בימינו - וממשיך לא להשתפר (כ־1 מ־3 למשחק בכל אחת משלוש עונותיו). ומה זה יכול לעשות לקריירה של שחקן - תשאלו את בן סימונס.
ומה רואים ברזולוציה גבוהה יותר? למשל, רואים שבכל עונה הוא הולך ומשתפר תוך כדי העונה. סימן חיובי בסך הכל.
אותן נקודות התורפה
בכל שלוש העונות שלו בליגה, המקבצים המאוחרים שלו עדיפים על המוקדמים. מצד אחד, אפשר לדבר על כך שעקומת השיפור היא ממשית אפילו יותר מזו שרואים בתמונה הגדולה. מהצד השני, בשני המקרים שבהם היה זמין בישורת האחרונה של העונה (אשתקד והעונה - כי ברוקי היה פצוע בחודש האחרון), דווקא הקפיצה הגדולה בתפוקה במשחקים האחרונים יכולה ללמד שב"גארבג' טיים" של העונה הוא זוכה למקצה שיפורי סטטיסטיקות - תופעה שמלווה קריירות שלמות של שחקני משנה בליגה הזו.
אז מי הוא דני אבדיה האמיתי? השחקן שמגיל 20 עד 22 נשאר על 30 אחוזים לשלוש, או השחקן שבכל עונה ממשיך להשתפר בעקביות? השחקן שהפך לאחד מהשומרים המוערכים בליגה, או זה שעושה לא מעט עבירות? המוסר היצירתי, או זה שמאבד קצת יותר מדי כדורים? זה שנתן 14 ו־7 ב־10 המשחקים אחרי הטרייד שהעביר את רוי האצ'ימורה, או זה שקלע רק 6 במשחק ב־15 הבאים? או אולי זה שב־7 האחרונים של העונה סיפק 15, 8 ו־5 אסיסטים?
אפשר לומר שהתשובה לשאלה הזו תלויה, כאמור, בזהות המתבונן. אבל כשהוא ממשיך להציג חוסר יציבות וללא שום שיפור בקליעה לשלוש, תשובה כזו תיתן לאבדיה הנחה שלא בטוח שמגיעה לו, ושסביר להניח שהוא גם לא רוצה. כי העובדה היא שגם אחרי שלוש עונות בליגה, וכשהוא כבר לא ילד, נקודות התורפה הכי גדולות שלו הן אלה שכולנו רואים כבר מאז הרוקי שלו.
הוא יודע את זה, הצוות המקצועי בוושינגטון יודע את זה, וגם כל מנג'ר אחר בליגה. ואלה, גם האופטימיים שבהם, לא נוטים לקחת הימורים גדולים על שחקני משנה לא יציבים ובלי קליעה משלוש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו