1. חיוך קטן ושני הנהונים בראש הלילה במסיבת העיתונאים בשיקגו חשפו, ולו לשניות ספורות, רגע אותנטי בתוך בליל הקלישאות שלברון ג'יימס נוהג לפזר אל המיקרופון מדי משחק.
מיד לאחר שסיפר כי מחק על הלוח את המהלך האחרון שצייר דיוויד בלאט, הוא הרים את הראש מדף הסטטיסטיקה המקומט לעבר היושבים בחדר ולרגע אחד ארשת הפנים שלו התחלפה לה בפתאומיות מהמבט הקפוא לפרצוף "אני השחקן הכי טוב בעולם וכדאי שכולם ידעו את זה". אגב, לברון הוא השחקן הכי טוב בעולם וכולם אכן יודעים את זה.
הדיון המרתק ביותר לאחר הניצחון הדרמטי של קליבלנד נערך באולפן רשת TNT כמה דקות לאחר המשחק. בעוד העיתונאים שמסקרים כדרך קבע את הקאבס הפעילו את הנוהל הקבוע וחבטו בבלאט – חלק בצדק וחלק פחות – על פסק הזמן שנעלם מעיני השופטים (והיה יכול לעלות במשחק ובסידרה כולה) ועל זה שנעלם מעיניו של לברון - בתוכנית הטלוויזיה המצוינת, שזכתה כבר בתשעה פרסי אמי, הציבו את אירועי השניות האחרונות בפרספקטיבה היסטורית.
סביב השולחן ישבו שאקיל אוניל, צ'ארלס בארקלי וקני סמית' – שלושה שמעולם לא הצטיינו במיוחד בפוליטיקלי קורקטיות. שאק סיפר איך קובי בראיינט שינה מהלכים בפסקי הזמן של פיל ג'קסון שליט"א; סמית' פירט כיצד לארי בירד הקדוש התעלם לחלוטין מהוראות של קי.סי ג'ונס בבוסטון; ובארקלי, בבארקליות אופיינית, דיבר על עצמו ועל איך הוא עשה את אותם דברים בפיניקס.
ההבדל הקטן-גדול מהלילה: האמת המדויקת באותם אירועים יצאה אל האור חודשים או שנים לאחר מכן בספרים, בסרטים דוקומנטריים ובפאנלים של שחקני עבר. אצל לברון זה מתרחש חצי שעה בלבד מסיומו של משחק בפלייאוף שעדיין רחוק מלהסתיים. הוא רצה שנכיר את האמת – את האמת שלו, אגב – ואנחנו בהחלט מכירים אותה.
דיוויד בלאט. זכה לגיבוי משאקיל אוניל, צ'ארלס בארקלי וקני סמית'// אי.פי
2. את האמת של בלאט – לא זו שפירט בלקוניות במסיבת העיתונאים – נקרא אולי בספר שהמאמן הישראלי יוציא בעוד מספר שנים. עד אז הוא יאלץ לדבוק במה שעשה במשך רוב העונה הזאת: לבלוע רוק.
ולא שזה תמיד מצליח. בלאט איננו אריק ספולסטרה, מאמנו של ג'יימס בארבע העונות הקדומות במיאמי. הוא לא יישב במסיבת עיתונאים וידקלם קלישאות "נכונות" ואפורות. האישיות שלו מעניינת יותר, לטוב ולרע. בראיין ווינדהורסט מ-ESPN, אחד ממבקריו הבולטים העונה של המאמן, כתב השבוע שבלאט הוא בדרך כלל אחד האנשים החכמים ביותר בכל חדר שבו הוא נמצא אבל גם שהאישיות הדומיננטית שלו יכולה להשפיע לרעה.
גם את מסיבת העיתונאים הלילה הוא סירב לעזוב, במידה רבה של צדק, עד שכבודו במקומו הונח. על אחת מהשאלות הוא בחר להשיב בתחכום אופייני באמצעות אנלוגיה שדי הציבה אותו ואת לברון באותו מעמד: "כשאני יוצא לארוחה אני בדרך כלל משלם את החשבון. אתם יודעם למה? כי אני לוקח את החשבון אלי. לברון עושה את זה על המגרש. הוא לוקח את האחריות".
3. הזריקה של ג'יימס, הבאזר ביטר, השלישי בקריירת הפלייאוף שלו (בדיוק כמו למייקל ג'ורדן), יכולה עוד להפוך לרגע איקוני שמשנה עונה שלמה ומשכיח את כל מה שקדם לאותו מהלך. מי הרי זוכר, למשל, את ה-2 מ-7 מהשדה שריי אלן החזיק בו עד לאותה שלשה היסטורית במשחק 6 של גמר 2013; זו שבמובנים רבים הצילה חלק גדול מהמורשת של לברון?
לג'יימס בהחלט היה הרבה מה להשכיח. 10 מ-30 מהשדה במשחק, 18 מ-55 בשני המשחקים האחרונים, שמונה איבודים ועבירת תוקף אחת שכמעט עלתה במשחק. מי יזכור את כל אלה אם קליבלנד באמת תצליח להשיג משהו בעונה הזאת?
אבל בשביל שזה יקרה, לא מעט דברים יצטרכו להשתנות בשבועות הקרובים. הכישרון שיש בקבוצה הזאת אולי יספיק על מנת להעפיל לגמר האן.בי.אי בחסות המזרח המוגבל (והפציעה של פאו גאסול, שנמצא בספק גם למשחק 5) אבל שם כבר מנצחות קבוצות ולא שחקנים בודדים, תהיה מי שתהיה היריבה מהמערב.
לרגעים רבים מדי במשחק האחרון ובפלייאוף הזה בכלל, קליבלנד הזכירה את זו מ-2007, אז לברון הצעיר ועוד ארבעה עציצים לא יכלו לסן אנטוניו בגמר. בארקלי ושאקיל, אגב, היו מבין הבודדים הלילה שביקרו אותו על כך שהוא כופה יותר מדי את המשחק על עצמו.
שחקני קליבלנד קופצים על קינג ג'יימס לאחר הזריקה // אי פי
גם אם לוקחים בחשבון את הפציעה של קווין לאב והקשיים הרפואיים של קיירי אירווינג, לקבוצה הנוכחית עדיין יש יותר כלים מאשר זו מלפני שמונה שנים. האם היא תשתמש בהם טוב יותר? האם בלאט ישתמש בהם טוב יותר? האם לברון יאפשר לו להשתמש בהם טוב יותר?
4. לוס אנג'לס קליפרס היא המועמדת המובילה לזכות כרגע באליפות האן.בי.אי. בואו נכתוב את זה שוב: לוס אנג'לס קליפרס היא המועמדת המובילה לזכות באליפות האן.בי.אי. כדור הארץ ממשיך להסתובב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
