נוסטלגיה לא מנצחת הכל. לדוגמה: "טופ גאן" המקורי מ־1986 היה סרט ענק, מוצלח מאוד. הוא עדיין אהוב, אפוף נוסטלגיה, כוכבים למכביר, פרופיל גבוה, ועדיין, הציון שלו ב־IMDB הוא 6.9, ובקופות הוא הכניס 357 מיליון דולרים - ששווי ערך ל־965 כיום. ועכשיו ב־2022 בא טופ גאן חדש, שגם מחזיק בציון 8.6, וגם הכניס 1.35 מיליארד דולר עד עכשיו (והוא עדיין רץ בקולנוע).
אז לא. נוסטלגיה לבדה לא יכולה להחזיק סיפור שלם של "פעם היה פה טוב יותר". לעובדות עצמן יש משקל - ולפעמים, מה לעשות, העובדות גם הן חד־משמעיות כשהן מספרות לנו שפעם היה פה טוב יותר.
למשל, כשאנחנו אומרים לכם שנבחרת החלומות המקורית, זו שאתמול ציינה 30 שנה בדיוק לזכייתה בזהב האולימפי בטורניר הכדורסל של משחקי ברצלונה 1992, היא קבוצת הספורט הכי גדולה אי־פעם. הכי דומיננטית, הכי מוצלחת, הכי דורסנית, הכי טובה - זו עובדה.
לפני עשר שנים היה ניסיון קלוש לטעון שנבחרת ארה"ב ללונדון 2012 - עם קובי בריאנט, לברון ג'יימס, כריס פול, קווין דוראנט, ווסטברוק, הארדן, כרמלו, אנתוני דיוויס וקווין לאב (וגם איגודאלה, דרון וויליאמס וטייסון צ'נדלר) - היתה עדיפה. אז ניסו. בזמן שעבר מאז, רוב מי שחשב כך בזמנו לבטח התעשת.
בנבחרת של 1992 שיחקו שלושה מ־8-7 השחקנים הגדולים אי־פעם (ג'ורדן בשיאו, מג'יק עדיין אדיר ולארי מבוגר ודואב). עם מאלון, בארקלי, פיפן, סטוקטון ודיוויד רובינסון היו בה עוד חמישה מהטופ 25. כולם בשיא־שיאם. דרקסלר ויואינג - גם הם בפסגת היכולת שלהם - נכנסים לטופ 45-35. כריס מאלין אולי שחקן טופ 100. וכריסטיאן לייטנר, הוא, ובכן… אגדת קולג'ים.
לשם השוואה, בנבחרת של 2012 היו שני שחקני טופ 10 (קובי ולברון), עוד שחקן טופ 15 (דוראנט), כשפול והארדן הם שחקני טופ 40-35. היתר? מלו, ווסטברוק ודיוויס כולם אמרו תודה שנכנסו ל־75 בשנה שעברה. וויליאמס, לאב, איגי וצ'נדלר אפילו לא באזור החיוג.
אבל אנחנו לא מדברים רק על כדורסל. אלו התוצאות של הנבחרת הזו, ששום קבוצה בשום טורניר בוגרים מקצועני (כן, מקצועני) גלובלי לא יכולה להתקרב אליהן בכלל.
התוצאה הממוצעת הייתה 73:117, הם לא ירדו מ־103 נקודות (וזה במשחקים של 40 דקות ו־30 שניות שעון זריקות, כן?) ולא ספגו יותר מ־85.
את ה־0:8 שלהם בדרך לזהב הם השיגו בזמן שהם נראים כמו גברים שמשחקים מול ילדים - עם 21.8 חטיפות למשחק! מדובר בחטיפה כל 110 שניות. מעולם לא נראתה דומיננטיות כזו - לא לפני, לא מאז.
ואם כל זה לא מספיק, אז צריך לדבר כמובן על מה שהם עשו עבור המשחקים האולימפיים בכלל, והכדורסל בפרט.
אין שום דרך להפריז בחשיבותה של הדרים טים בהפיכת משחק הכדורסל וליגת ה־NBA לתופעות הגלובליות מגלגלות המיליארדים שהם היום.
התחרות שהעולם מציב מאז לאמריקנים רק הלכה והשתפרה - וגם זה בזכות הדרים טים. אז לא. לשם שינוי, הפעם, הבומר שעומד מולכם וצועק "פעם היה טוב יותר" איננו שוטה מכור לנוסטלגיה. הפעם הוא פשוט צודק. תנו לו את זה. עברו 30 שנה. במה עוד נשאר להיאחז?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו