מארק ספיץ: היהודי שהפך את הבריכה לאימפריה אישית

יש ויכוחים ספורטיביים שאפשר לנהל לנצח: מי הכדורגלן הגדול בכל הזמנים, מי היה הטניסאי הכי טוב, מי הרס למי את הקריירה. אבל כששואלים מי הספורטאי היהודי הגדול בהיסטוריה, יש שם אחד שקשה מאוד לברוח ממנו: מארק ספיץ.

ספיץ לא היה רק שחיין גדול. הוא היה רגע היסטורי עם שפם. באולימפיאדת מינכן 1972 הוא עשה דבר שנשמע כמעט מוגזם גם היום: שבע מדליות זהב בשמונה ימים, ובכל אחד מהמשחים שבהם השתתף הוא קבע שיא עולם. ארבע מדליות הגיעו במשחים אישיים, שלוש נוספות בשליחים, ובבת אחת הוא הפך לאחד הספורטאים המפורסמים בעולם.

המספרים שלו עדיין נראים כמו טעות הקלדה. בשתי אולימפיאדות בלבד – מקסיקו סיטי 1968 ומינכן 1972 – ספיץ זכה ב-11 מדליות אולימפיות, מתוכן 9 זהב. כלומר, קריירה אולימפית קצרה יחסית, בלי עשור של קאמבקים ובלי ארבע או חמש הופעות במשחקים, הספיקה לו כדי להיכנס לרשימה המצומצמת ביותר של אגדות הספורט.

ומה שהפך אותו למיוחד עוד יותר היה הגיוון: הוא לא שלט רק במשחה אחד או בסגנון אחד. במינכן הוא ניצח ב-100 וב-200 מטר חופשי, ב-100 וב-200 מטר פרפר, וגם בשלושה משחי שליחים. זה כמו שכדורגלן יהיה גם מלך השערים, גם הקשר הכי טוב וגם השוער המצטיין של הטורניר, רק בבריכה ועם הרבה פחות זמן לנשום.

והכול קרה כשהוא היה בן 22 בלבד. בגיל שבו רוב האנשים עוד מנסים להבין אם הם באמת אוהבים את התואר שלהם, ספיץ כבר הספיק לכבוש את עולם השחייה, לשבור שיאים, להפוך לפוסטר בינלאומי ולפרוש בשיא. השיא שלו של שבע מדליות זהב באולימפיאדה אחת החזיק עד שמייקל פלפס שבר אותו בבייג׳ינג 2008.

ואי אפשר לדבר על ספיץ בלי לדבר על השפם. בתקופה שבה שחיינים ניסו להיות חלקים ככל האפשר כדי להפחית התנגדות במים, ספיץ הופיע עם שפם עבה שהפך לסימן ההיכר שלו. לפי היכל התהילה האולימפי האמריקאי, הוא הסביר שזה התחיל כסוג של מרד נגד מאמן עבר. לפי הסיפור, כשמאמן רוסי שאל אותו אם השפם לא מאט אותו, ספיץ התבדח שהוא דווקא מסיט מים מהפה ועוזר לו לשחות מהר יותר.

אבל מאחורי ההומור והסטייל יש גם צד יהודי עמוק. ספיץ התחרה כנער במכביה בישראל עוד לפני שהפך לשם עולמי. ב 1965, כשהיה בן 15 בלבד, הוא הופיע לראשונה בזירה הבינלאומית במכביה וזכה בארבע מדליות זהב. ב-1969 הוא חזר למכביה וזכה בשש מדליות זהב נוספות.

הקשר הזה לישראל קיבל משמעות טעונה במיוחד במינכן. ספיץ, יהודי אמריקאי, סיים את הופעתו האדירה זמן קצר לפני פיגוע הטרור שבו נרצחו 11 מחברי המשלחת הישראלית לאולימפיאדה. לפי דיווחים מאותה תקופה, בשל יהדותו והחשש לביטחונו, הוא עזב את מינכן במהירות אחרי האירוע.

שנים אחר כך, ב-1985, הוא חזר לישראל ונשא את לפיד המכביה. בטקס ההוא הוא לווה בין היתר על ידי בנותיהם של עמיצור שפירא ויוסף רומנו, שניים מקורבנות מינכן. זה רגע שמסביר למה ספיץ הוא לא רק סיפור של מדליות, אלא גם דמות שמחברת בין ספורט, יהדות, זיכרון וגאווה.

אז האם הוא הספורטאי היהודי הגדול בהיסטוריה? אפשר כמובן להזכיר את שחקן הבייסבול סנדי קוּפַקְס, המתעמלת ההונגרייה אגנס קֶלֶטי, הכדורסלנית האמריקאית סו בירד, השחיין לני קרייזלבורג ועוד שמות ענקיים. אבל כשמסתכלים על עוצמת ההישג, על הבמה שבה הוא קרה, על השיאים, על הזהב ועל המיתולוגיה שנשארה אחריו, ספיץ נמצא במקום כמעט בלתי נגיש.

הוא לא היה רק שחיין יהודי גדול. הוא היה אחד הספורטאים הגדולים של המאה ה-20. אדם שנכנס לבריכה במינכן ויצא ממנה עם שבע מדליות זהב, שבעה שיאי עולם, ושפם אחד שאף אחד לא שכח.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

הלוואי עלינו עוד אגדות כאלה.